.מיסוי אזרחי מס הכנסה: המועד הקובע לתיקון שומה

בית המשפט העליון ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי וקבע כי המועד לתיקון שומה הינו שנה מיום הכרעת הדין.    

כנגד פלוני (להלן:"המבקש") הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות ורשומות כוזבות בנוגע לשנת 2001. בתאריך 23.11.08 הרשיע בית המשפט את המבקש ובתאריך 08.03.09 ניתן גזר דינו והוא נידון לעבודות שירות ומאסר מותנה.

בתאריך 08.03.10 הוציא פקיד שומה ת"א (להלן:"המשיב") צו שומה חדש למבקש מכוח סמכותו לפי סעיף 147(א)(2) לפקודת מס הכנסה (להלן:"סעיף"). על פי הסעיף, אם הורשע הנישום בעבירות המפורטות בסעיף רשאי המנהל להוציא לו צו שומה חדש וזאת:"תוך תקופה המסתיימת בתום שנה מיום ההרשעה או מיום תשלום הכופר, לפי העניין..."
עיקר המחלוקת התמקדה בפרשנות המונח "יום ההרשעה" (להלן:"המונח"). לטענת המבקש יש לפרש את המונח כיום "הכרעת הדין" ובמקרה כזה, חלפה יותר משנה מיום הכרעת הדין. לפיכך, המשיב פעל בחוסר סמכות ויש מקום למחוק על הסף את הצו. מנגד, המשיב סבר כי יש לפרש את המונח כיום "גזר הדין". במצב  דברים זה, צו השומה ניתן בדיוק בתקופה שנקבעה- תום שנה מגזר הדין. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש וסקר בהחלטתו את ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף. לשיטת בית המשפט המחוזי וועדת הכספים שדנה בתיקוני החוק לא עמדה על המונח "יום ההרשעה" ועל כן לא ניתן ללמוד מהי עמדת המחוקק לפרשנות המונח. בית המשפט קבע כי יש לתת משקל לכך שהסעיף עוסק בסמכות לתת צו שומה לנישום שהורשע בעבירות מס ויש לתת פירוש דווקני כיום "גזר הדין" ודחה את בקשת המבקש. על כך הוגשה בקשת רשות ערעור.

המבקש חזר על טענותיו כי צו שומה אשר הוצא 105 יום מתום המועד בקבוע בפקודה בטל מעיקרו ותמך את פרשנותו בחב"ק שם נאמר ש"מיד עם ההרשעה, יש לבחון הצורך בפתיחת שומה ע"י הנציב ואין להמתין לסיום הליכי הערעור". הקביעה כי הנאשם אשם מתרחשת בהכרעת הדין ולא בגזר הדין. אם המחוקק היה מעוניין להמתין עד גזר הדין אז היה נוקט כך בלשון הסעיף ולא בלשון "ביום ההרשעה". מנגד, המשיב סבור כי אין מקום למתן רשות ערעור למבקש. הסמכות הנתונה לפי סעיף 147 היא רחבה. אין ספק כי לשון החוק אינה חד משמעית ובמקרה זה יש לתור אחר משמעות התכלית. לטענתו יש להקיש מהמונח "יום תשלום הכופר" כמועד חלופי ל"יום ההרשעה" ועל פי גישה זו תשלום הכופר מקביל ליום גזר הדין מבחינת סופיות ההליך. כמו כן, המשיב הדגיש כי קבלת פרשנות המבקש תאפשר לו להימלט מתשלום מס.

 
בית המשפט פסק:

לשון הסעיף מלמדת על סמכות נציב מס הכנסה לפתוח שומה ולשנותה ולאופן הפרשנות עשויות להיות משמעויות מרחיקות לכת עבור הנישום. האירוע המכונן המאפשר שימוש בסעיף זה ופתיחת שומה הוא הרשעת נישום בעבירות מס דבר אשר הוביל לכך שהמס ששילם עפ"י הצו שהוצא קודם לכן אינו משקף את חיוביו האמיתיים. ברם, הסמכות לפתוח את השומה הוגבלה בזמן- שנה מיום ההרשעה. בית המשפט ציין את הפרשנות שניתנה לסעיף 147 בע"א 976/06 מרום נ' פקיד שומה ב"ש, שם נקבע כי לצורך הפעלת הסמכות הקבועה בסעיף יש צורך בנסיבות מיוחדות וחריגות . מרגע ששומה הפכה לסופית, הנישום רשאי להסתמך על קביעת הרשות המנהלית. פתיחת שומה מחדש תיעשה משיקולים ומאינטרסים ציבוריים שיצדיקו פגיעה בהסתמכות זו.
באשר לפרשנות הראויה למונח "יום ההרשעה", בית המשפט ציין כי הלשון תואמת יותר את הפרשנות המוצעת ע"י המבקש. ההבחנה בין הכרעת הדין לגזר הדין ברורה ועולה באופן מפורש בסעיפי החסד"פ השונים. הפרשנות המילולית נוטה בבירור לכיוון פרשנות המבקש וככל שהפרשנות המילולית ברורה יותר ומתיישבת עם פרשנות מסוימת, יגבר הנטל על הטוען לפרשנות אחרת. המחוקק אפשר לניצב לפתוח את צו השומה בשל העובדה שמדובר בנישום חסר תום לב שהורשע ושאינו יכול עוד להסתמך על השומה שבגינה הוא הורשע. יחד עם זאת מדובר בתקופה מוגבלת לשנה מיום ההרשעה ולא ניתן על בסיס שיקולי ענישה כלפי נישום שהורשע להאריך את התקופה שנקבעה על פי לשון החוק. בית המשפט ציין כי לא מצא בחוק תכלית שבכוחה לגבור על לשון הסעיף המשתמעת בצורה ברורה. אומנם המחוקק העניק לרשויות המס שיקול דעת נרחב אך בד בבד ביקש להגביל את הסמכות ולקבוע מועדים קצובים. בעבר נציב מס הכנסה היה רשאי לערוך שומה לשנת המס ללא סייג בזמן. במהלך השנים תוקן החוק על מנת ליצור איזון בין הצורך להעניק סמכות לנציב לתקן שומה של נישום שהורשע לבין הצורך להגביל סמכות זו על מנת שהנישום יוכל לכלכל צעדיו תוך מתן משקל לסופיות הדיון עד לשנה מיום ההרשעה.
בית המשפט קיבל את הערעור וקבע שצו שומה הוצא שלא כדין הואיל וניתן למעלה משנה מיום ההרשעה.
 
רע"א(עליון) 8251/10 פלוני נ' פקיד שומה, ניתן ביום 07.12.11

.חוק ניירות ערך: תרמיות בניירות ערך של מנהלי תיקים

בית המשפט גזר עונשים כבדים על מנהלי תיקים אשר ביצעו תרמיות בארבעה ניירות ערך במשך שנתיים.  

כנגד אורן סרוסי (להלן:"נאשם 1"), אורי בן-נפתלי (להלן:"נאשם 2")  וחברת אורנית ניירות ערך בע"מ (להלן:"הנאשמת") הוגש כתב אישום ע"י פרקליטות מחוז ת"א- מיסוי וכלכלה (להלן:"המאשימה") , בגין ביצוע עבירות על חוק ניירות ערך. כעולה מכתב האישום הנאשמים 1 ו-2 היו מורשים לעסוק בניהול תיקים ובייעוץ השקעות ועסקו לפרנסתם במסחר ניירות ערך. כמו כן, הנאשמים החזיקו בכל מניות הנאשמת ושימשו כמנהליה ופעלו כמנהלי תיקים עבור לקוחות ובחשבוניותיה. בין השנים 2002-2004 ביצעו הנאשמים בארבעה ניירות ערך שונים עסקאות, אשר מטרתן תרמית שעניינה העלאת שערים בעסקאות עצמיות או מתואמות ויצירת מצג שווא של מסחר, ללא השפעה מהותית על השער ויצירת מחזור מלאכותי. הנאשמים פעלו בשיתוף פעולה ובתיאום כדי ליצור רושם כוזב של מסחר ער בין צדדים בלתי תלויים. הנאשמים עשו זאת על מנת להניע את הציבור לבצע עסקאות בניירות הערך וכדי לבצע עסקאות בשערים גבוהים מכפי שהן היו מתבצעות, אילו פעלו כוחות השוק, ללא התערבות הנאשמים. בית המשפט הרשיע את הנאשמים 1 ו-2 בביצוע 39 עבירות של תרמית בניירות ערך לפי סעיף 54(א) לחוק ניירות ערך (להלן:"החוק"), בביצוע 26 עבירות של סיוע לאחר לבצע תרמית בניירות ערך לפי סעיף 54(א) לחוק ואת הנאשמת בביצוע 23 עבירות לפי סעיף 54(א) לחוק. 

במסגרת הטיעונים לעונש, ב"כ המאשימה הדגישה את ריבוי העבירות ואת הפגיעה המתמשכת בשוק ההון לאורך זמן ובמספר ניירות ערך. כמו כן, הדגישה את העובדה כי ממנהלי תיקים  מצופה לשמור על כל הכללים האתיים ועל החוקים המחייבים. הנאשמים ניצלו את כוח הקנייה של הלקוחות וסיכנו את כספם, הפרו את יחסי האמון והשתמשו בטכניקות מתוחכמות במסחר. בנוסף, נטען כי יש לראות בחומרה רבה את המקרים בהם בוצעו עסקאות בין החשבונות של הלקוחות לחשבון הנאשמת. באשר לטענה כי הנאשמים לא הרוויחו כסף נטען כי אלמנט הרווח לנאשם אינו בעל חשיבות עליונה שכן הערך המוגן בסעיף 54 לחוק הינו פגיעה בשוק ההון בכללותו ובמסחר ניירות ערך בפרט. עוד נטען, בהקשר לגזר דיון של מעורב אחר (אורשלימי) כי לא ניתן להשוות עם גזר דינו, שכן עונשו חריג לקולא לאור מצבו הרפואי והנפשי.
מנגד, לטענת הנאשמים מדובר בעובדות מקרה חריגות ולא ניתן למצוא בפסיקה מקרים דומים. לטענת ב"כ הנאשמים הם לא הפיקו כל רווח מפעילותם ואף הפסידו כספים רבים, לא נגרם נזק ללקוחות שבחשבונותיהם פעלו. כמו כן, לשיטתם, צורת פעילותם לא הייתה יכולה להשיג תוצאה של השפעה מתמשכת על השער ופעילותם נעדרת שיטתיות, דבר המלמד על העדר תחכום. בנוסף נטען, כי לא הוכחה השפעה מהותית בפועל על שערי ניירות הערך, על נפח המסחר ולא הוכחה בפועל הנעת משקיעים לבצע פעולות בניירות ערך. ב"כ הנאשמים אף התייחס בהרחבה לעברם הנקי ולנסיבותיהם האישיות והקשות של הנאשמים ותמך זאת במסמכים. נטען גם כי לנאשמים נגרם עינוי דין וניהול המשפט התארך בשל מחדלי המאשימה ויש לזקוף לזכותם, במסגרת גזר הדין, שיקולים של הגנה מן הצדק.

 
בית המשפט פסק:  

בית המשפט הדגיש את החומרה היתרה של עבירת התרמית בניירות ערך הנובעת בעיקר מפגיעתה הרעה בשוק ההון בכללותו והדגיש כי הענישה הראויה בעבירות אלה הינו עונש של מאסר מאחורי סורג ובריח לתקופות משמעותיות. באשר לטענה כי הנאשמים לא הפיקו רווח קבע בית המשפט כי אין בכך ללמד כי לא הייתה להם כוונה ואין בכך תשובה האם גרמו לנזק במעשיהם-"עצם היכולת להשפיע, בקלות יחסית, על שעריהם של ניירות ערך, והעובדה שאנשים אכן עושים מעשים כאלה מעת לעת, היא שגורמת לאבדן אמון בשוק ההון". באשר לטענת עינוי הדין קבע בית המשפט כי התארכות הליכים אינם מובילה בהכרח לעינוי דין. כתב האישום הוגש כשנתיים לאחר ביצוע העבירות ותקופה זו סבירה, כך גם ניהול ההוכחות שנפרש על שנה אחת. הנאשמים, על פי זכותם, הגישו בקשות רבות שהיה בהן לגזול זמן ומשאבים שהאריכו את המשפט כגון בקשה לביטול כתב אישום, בקשה לפסילת שופט וערעור על כך לבית המשפט העליון. לפיכך, טענה של עינוי דין שנגרם "בשל התנהלות המאשימה" אינה במקומה. מצד שני בית המשפט מצא כי נפלו פגמים בהתנהלות המאשימה, כגון רענון למומחה תביעה שהניב מסמך שלא הועבר להגנה, אך קבע כי מדובר בפגם חסר משקל. בית המשפט בחן את הנסיבות לחומרא ולקולא  ואת הענישה בתחום זה על פי הפסיקה שהציגו הצדדים. לאחר ששקל את כל השיקולים גזר בית המשפט על הנאשמים עונש מאסר בפועל של 20 חודשים וקנס כספי בסך 45,000 ₪. על הנאשמת גזר בית המשפט 10,000 ₪.
 
ת"פ(ת"א) 8073-06 פרקליטות מחוז ת"א- מיסוי וכלכלה נ' סרוסי ואח', ניתן ביום 11.12.11

.מיסוי אזרחי מע"מ: חיוב בכפל מס על עבירות מע"מ

בית המשפט דחה טענות מערער אשר הורשע בשימוש בחשבוניות פיקטיביות בעניין הטלת כפל מס.

משה אלחדד (להלן:"המערער") הורשע בהליך פלילי על עבירות חמורות לפי סעיף 117(ב)(3) ביחד עם סעיף 117(ב)(1) לחוק מע"מ (להלן:"החוק"). עפ"י כתב האישום הודה המערער כי הוציא חשבוניות מבלי שעשה עסקה אמיתית. לאחר שהרשעתו נעשתה חלוטה הגישה רשות המיסים (להלן:"המשיב") בקשה למתן פסק דין על ערעור שהוגש על השתת קנסות ופסילת ספרים בגין החשבוניות אותן הוציא המערער.
במסגרת הודעת הערעור טען המערער כי עולה מתסקיר המבחן שהוגש בהליך הפלילי כי "החשבוניות הפיקטיביות לא הובילו להתחמקות מתשלום מס". לטענת המערער, מדובר ב"חשבוניות זרות" שהוצאו עבור עסקאות אמיתיות שבוצעו והמע"מ שולם ולא נגרם נזק כספי לאוצר המדינה. מנגד, ב"כ המשיב הדגיש כי סכום החשבוניות בכתב האישום זהה לסכום החשבוניות בשומות שהוציא למערער. לחיזוק טענתו הסתמך המשיב על סעיף 42א לפקודת הראיות לפיו פסק דין מרשיע משמש ראיה לכאורה כנגד המערער ושומט את הקרקע מטענותיו. המערער הודה כי הוא לא רכש את הדלק שנמכר לעוסקים אחרים ולא מכר בעצמו את הדלק. המערער רק הוציא את החשבוניות מבלי שעשה עסקה אמיתית הקשורה לחשבוניות. לשיטת המשיב הוא פעל בהתאם לדין עת שהפעיל את סעיף 50 לחוק המחייב בתשלום כפל המס המצוין בחשבוניות. כמו כן, משנמצא כי המערער הוציא חשבוניות שלא כדין הוטל עליו קנס על אי ניהול ספרים לפי סעיף 95 לחוק. המשיב הציג לבית המשפט פסיקה תומכת בהחלטותיו.

 
בית המשפט פסק: 

בית המשפט ציין כי המערער לא העלה בכתב הערעור ותצהירו כל נימוק שיש בו לערער את יסוד הפעלת הסמכות להטלת קנסות. טענות המערער כי כל העסקאות היו כשרות דינן להידחות לאור הודאתו בהליך הפלילי, מה גם שהמערער לא הביא ראיות לסתור זאת. כמו כן, בית המשפט דחה את טענת המערער כי אין מקום להטלת קנסות הואיל ולא נגרם נזק למדינה. לשיטת בית המשפט, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם שיטת הגבייה של מע"מ המבוססת על הוצאת חשבוניות אמת ע"י הגורמים המעורבים בעסקה. מעשי המערער, כעולה מכתב האישום, היה בהם לסייע לאדם אחר להתחמק מתשלום מס.
בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי הטלת הקנסות מבוססת בדין.
 

עמ(י-ם) 233/09 אלחדד משה נ' רשות המיסים, ניתן ביום 07.12.11

.מיסוי פלילי מס הכנסה: עונש עבודות שירות על אי הסרת מחדל של למעלה מ- 700,000 ש"ח

בית המשפט הטיל עונש מקל על עבירות חמורות בניגוד לפקודת מס הכנסה, תוך דגש על שיהוי בהגשת כתב האישום.  

כנגד ניסים עבדאללה, העוסק בתחום העבודות החקלאות (להלן:"הנאשם"), הוגש כתב אישום ע"י פרקליטות מחוז צפון (להלן:"המאשימה") בגין ביצוע עבירות של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח וקיום פנקסים כוזבים לפי סעיפים 220(2) ו- 220(4) לפקודת מס הכנסה. כעולה מכתב האישום, בין השנים 2003-2004 כלל הנאשם בספרי הנהלת החשבונות שלו ובדו"חות שהגיש חשבוניות פיקטיביות של חברת טיפטוב בע"מ בסך כולל של 793,902 ₪. בפועל, לא עמדה מאחורי החשבוניות כל עסקה. הנאשם הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון עונשי פתוח. טרם שמיעת הטיעונים לעונש נמצא הנאשם כשיר לביצוע עבודות שירות.
ב"כ המאשימה, בטיעוניה לעונש, ציינה את חומרת העבירות, היקפם, הנזק הרב שגרמו לקופת המדינה בעצם אי הסרת המחדל. בהתאם לפסיקה, בעבירות מס יש להעדיף את הפן ההרתעתי על האינטרס האישי ועתרה להטיל על הנאשם מאסר בפועל וקנס כספי גבוה שיפגע היכן שביקש הנאשם להרוויח. מנגד, ב"כ הנאשם ביקשה לא למצות את הדין עם הנאשם ולהסתפק בענישה מותנית או לחילופין מסר בדרך של עבודות שירות. בטיעוניו ציין את הודאת הנאשם, חיסכון זמן שיפוטי, חלוף הזמן (7 שנים),עברו הנקי ומצבו הכלכלי הקשה. כמו כן, ב"כ הנאשם הדגיש כי הפועל הנאשם לא השיג רווחים מביצוע העבירות והוא נפל קורבן לקריסת החברות עימן עבד ונותר בחובות אדירים.

 
בית המשפט פסק:

בית המשפט הדגיש כי הפסיקה מתייחסת בחומרה רבה לעבריינות כלכלית ואת הצורך בענישה מרתיעה שתכלול מאסר בפועל וקנס משמעותי. לחובת הנאשם עומדת חומרת העבירות, היקפן העצום והנזק הרב שגרמו לקופת המדינה. כמו כן, העובדה שמאז ביצוע העבירות לא הוסרו המחדלים נזקפת לחובת הנאשם. עם זאת, בשלב גזירת העונש על בית המשפט להביא בחשבון את מגוון השיקולים ולאזן ביניהם בצורה הראויה בהתאם לנסיבות המקרה. לזכותו של הנאשם זקף בית המשפט את הודאתו, החיסכון בזמן השיפוטי ואת העובדה שמאז ביצוע העבירות ועד יום גזר הדין לא נפתחו כנגד הנאשם תיקים נוספים ויש בכך את הרושם כי הנאשם לא אימץ לעצמו אורח חיים עברייני. חשוב לציין כי בית המשפט לקח בחשבון את השיהוי בכתב האישום אשר הוגש 3 שנים לאחר ביצוע העבירות וללא כל הסבר מצד המאשימה. לשיטת בית המשפט לא יעלה על הדעת כי המאשימה, אשר בעצמה לא ראתה כל דחיפות בטיפול בתיק, תעתור למצות את הדין ולשלוח אותו למאסר שבע שנים לאחר ביצוע המעשים. מדובר בפגיעה בלתי מידתית בנאשם ושיהוי משמעותי בהגשתו של כתב האישום ללא כל הסבר מטים את הכף אל עבר הקלה בעונשו. שיקול נוסף שבית המשפט הביא בחשבון הינו שחוב הנאשם לרשויות הוא חוב אישי, אשר אינו מתיישן ושסיכויי הגבייה שלו אינם נמוכים. מדובר בחוב שימשיך ללוות את הנאשם לכל ימי חייו ופקיד השומה, בהתאם לסעיף 147 לפקודת מס הכנסה, רשאי לפתוח את שומת הנאשם לשנים הרלוונטיות ולכלול בתוכה את המחדלים נשוא כתב אישום זה.
לאחר ששקל את הטיעונים קבע בית המשפט כי במקרה זה ניתן להשיג את תכלית הענישה בדרך של ריצוי מאסר בעבודות שירות וכי"כל שיקולי הענישה המצויים במאסר, מצויים גם במקרה שעונש המאסר בא לכלל ביצוע בדרך של עבודות שירות...".
בית המשפט גזר על הנאשם 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות וקנס כספי בסך 50,000 ₪ ב- 30 תשלומים.
 

ת"פ(נצרת) 1540-07 מ"י פרקליטות מחוז צפון פלילי נ' עבדאללה , ניתן ביום 15.12.11

.חדשות ועדכונים

לחדשות ועדכונים נוספים לחץ כאן