.מיסוי אזרחי מס הכנסה: אי רישום תקבול במסעדה

ביאדסה חוסני עבדלרחים (להלן:"המערער")  הינו בעלים של מסעדת "אל מוכתאר" בזיכרון יעקב ובהתאם לכך חייב בניהול ספרים בהתאם לפקודת מס הכנסה ולהוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות)(להלן:"ההוראות"). נוהל המסעדה הינו רישום כל הזמנה ובצידה החשבון בפנקס חשבונות "הבונים". חשבון ה"בון" נמסר ללקוח ועם ביצוע התשלום התקבול נרשם בקופה רושמת. בתאריך 20.11.08 נערכה ביקורת של פקיד שומה חדרה (להלן:"המשיב")   במסעדת המערער. לצורך ביצוע הביקורת הגיעו למסעדה שני עובדי ביקורת ואליהם התלווה עובד נוסף ששימש כנהג. לאחר שסיימו את ארוחתם נמסר להם בון על סך 163 ₪ והם שילמו אותו במזומן בתוספת 15 ₪ תשר. לאחר שהמתינו 12 דקות מחוץ למסעדה נכנסו שוב והציגו עצמם כמבקרים מטעם מס הכנסה. בהתאם לממצאי הביקורת עולה כי התשלום והתשר עבור הארוחה לא נרשמו בקופה ובאותו יום נרשמו תקבולים בסך 90 ₪ למרות שבקופה נמצאו מזומנים בסך של 205 ₪. לדברי המלצר, הוא הכניס את הכסף לקופה אולם לא הספיק לרשמו. ממצא ביקורת נוסף העלה כי בספר הבונים קיים בון בסך 98 ₪ אך בסרט הקופה לא נמצא רישום תקבול זהה.  לאחר שהמשיב שמע את הסברי המערער במסגרת השימוע הוא החליט על פסילת ספריו לשנת 2008. על החלטה זו הוגש ערעור.   
המערער, במסגרת טענותיו, לא כפר בעובדות שהתגלו בביקורת אך ציין כי המלצר הכניס את הכספים לקופה אך נאלץ לטפל בלקוחות אחרים. כוונת המלצר הייתה להשלים את הרישום בשלב מאוחר יותר. לשיטתו חובת הרישום הינה "בסמוך" לקבלת התקבול והאיחור ברישום לא היווה הפרה של חובת הרישום. באשר ל"בון" על סך 98 ₪ טען המערער כי מדובר באוכל של עובדי המסעדה והדבר נעשה לצרכים פנימיים. המערער הבהיר כי פעל בתום לב ולא בכוונה להעלים מס.   
  
בית המשפט פסק:   
הוראות ניהול הספרים למיניהן נועדו לאפשר ביקורת יעילה, מהירה וקלה על חשבונותיו של הנישום על מנת לקבוע את מס האמת שעליו לשלם. בית המשפט בפרשת שקד (ע"א 789/80) הבהיר כי תכלית הוראת ניהול ספרים הינה קביעת מסגרת ארגונית שתמנע שכחה או הזנחה ברישומים. גם אם פעל הנישום בתום לב וגם אם לא הוכחה כוונה להשתמטות ממס, אין בכך לשמש הגנה מפני פסילת ספרים. בהתאם הדגישו בתי המשפט כי על הנישום לקבוע סידורים מתאימים שיאפשרו קיום החוק, וזאת בהתאם לטיבו של העסק, אופי הפעילות, שעות הפעילות השונות והתאמת כישורי העובדים. כמו כן, בתי המשפט פסקו כי מקום בו נישום נעזר בעובדים אחרים הוא אינו יוצא ידי חובתו במתן הוראות, אלא עליו לפקח ולוודא כי הוראותיו מתבצעות. סעיף 17(א) להוראות קובע כי תיעוד פנים על תקבול ייערך בסמוך לביצוע הפעולה. רק רישום בסך לקבלת התקבול יאפשר לברר בכל רגע נתון את היקף עסקאותיו של הנישום. הביטוי "בסמוך" מחייב בדרך כלל רישום מיידי אולם משך הזמן הדרוש לרישום תקבול מותנה בטיב העסק וכדו'.   
במקרה זה, בית המשפט קבע כי אין לקבל את גרסאות המלצר כי שם את הכסף בקופה וכי רישום תקבול בנסיבות אלה הוא פשוט ומהיר ואין סיבה לעכבו. לא נדרש רישום פרטים מורכבים של העסקה אלא מדובר בפעולה פשוטה וספונטנית של מלצר המקבל את הכסף מכניסו לקופה ורושם את התקבול. כמו כן, בית משפט דחה את גרסת המערער לעניין אי רישום תקבול בסך 98 ₪ וכי מדובר ב"בון" לצרכים פנימיים". ה"בון" נרשם ע"י מלצרית בשם מעיין ולא סביר שהוצאת מזון לעובדים תעשה ע"י מלצרית, מה גם שאין ב"בון" כל רישום על כך שמדובר באוכל לעובדים ומי אכל.   
בית המשפט הגיע למסקנה כי נפלו ליקויים ברישום תקבולי המסעדה ולא ניתן הסבר מניח את הדעת. כמו כן, לטענת המערער כי היה מקום להפעיל שיקול דעת ולהסתפק באזהרה לאור התוצאה הקשה של פסילת הספרים אין בסיס והחלטת המשיב אינה חורגת ממתחם הסבירות.   
הערעור נדחה.   

הערת מערכת  - יתכן ובמידה והמערער היה מחזיק בידיו תיעוד כי תידרך את המלצרים לרשום כל תקבול באופן מידי, ואך פיקח על המלצרים כדי לוודא שהוראותיו אכן מבוצעות, שאז פקיד השומה היה מפעיל את שיקול דעתו ומסתפק באזהרה בלבד.
  
עמ (חי') 9094-05-09 חוסני עבדלרחים נ' פקיד שומה חדרה, ניתן ביום 25.10.11

.מיסוי אזרחי מע"מ: הליכי עיקול נגד גרושת החייב

בתאריך 19.5.11 הוגשה בקשה ע"י רשות המיסים מכס ומע"מ (להלן:"התובעת") שכותרתה "בקשה בהולה במעמד צד אחד למתן צווי עיקול לפי סעיף 112א(ג)(2) לחוק מע"מ" (להלן:"החוק"). במסגרת בקשה זו התבקש עיקול על נכסים שונים, לרבות זכויותיו בנכסי מקרקעין ובית מגוריו (להלן:"הבית") ,של מרק דה ברמקר (להלן:"הנתבע"). בתאריך 22.05.11 הוגשה בקשה נוספת ע"י התובעת שכותרתה " בקשה דחופה במעמד צד אחד להרחבת צווי העיקול שניתנו לפי סעיף112א(ג)(2) לחוק מע"מ" ובמסגרתה צוין הנתבע ואביבה דה ברמקר כמשיבה (להלן:"המבקשת"). לטענת התובעת הבקשה הורחבה הואיל והנתבע העביר את זכויותיו בבית למבקשת וזאת במסגרת הברחת נכסיו. כמו כן, התובעת הדגישה כי על מנת לתת תוקף לצו העיקול שהוצא ע"י בית המשפט יש צורך בצו עיקול על שם המבקשת, הואיל והמקרקעין הועברו על שמה ברשם המקרקעין. בית המשפט קיבל את הבקשה.
בתקופת ההליכים בין הצדדים  נמכר הבית והצדדים הגיעו להסכמה כי העיקול על הבית יומר בכספי התמורה. המבקשת הגישה בקשה לביטול צו העיקול ובמסגרתה טענה כי הבית הוא בבעלותה המלאה ובלעדית וזכויות אלו רשומות בלשכת רישום מקרקעין. עוד ציינה המבקשת כי רשויות המס נוקטות בהליכים שונים כנגד הנתבע, אשר היה בעבר בן זוגה, והמתרחש עימו ובקשר אליו אינה מעניינה. טענות נוספות כגון תיעוד עובדתי ששימש בסיס להרחבת הבקשה, חוסר בתצהיר והתעלמות מבעלותה בבית הועלו גם כן ע"י המבקשת. המבקשת ציינה בבקשתה כי בנקיטת ההליכים כנגדה יש משום התעלמות של רשות המיסים מהוראות הפסיקה של בית משפט העליון ומן הסמכויות המוקנות לה לפי סעיף 112. המבקשת טענה כי יש לפרש את ההוראות באופן מצמצם בשל הפגיעה בזכות הקניין, מה גם שמדובר בהליך כנגד צד שאיננו הנישום. המבקשת הוסיפה בטענותיה כי דינו של צו העיקול המורחב להתבטל ללא טיעון עובדתי מטעם רשות המיסים וכי חל על הרשות נטל הוכחה מוגבר להראות כי בניגוד לאמור במרשם המקרקעין הבית אינו בבעלות המבקשת. 
מנגד, בתגובת רשות המיסים נטען, בין היתר, כי יש למחוק את הבקשה בשל פגמים מהותיים שנפלו בה, לרבות אי צירוף תצהיר וכי בידי הרשות ראיות לכאורה בדבר הברחת נכסים המצדיקות את הותרת העיקולים הזמניים על כנם. 
  
בית המשפט פסק: 
סעיף 112 א לחוק עוסק בגביית מס במקרים מיוחדים ומאפשר למנהל לערוך שומה ולדרוש ערובה לתשלום המס. במידה ולא שולם החוב הנקוב בדרישת המנהל, או לא הופקדה ערובה כנגד אותו חוב, רשאי המנהל, בין היתר, לעקל את רכושו של החייב. בית המשפט הדגיש כי ייחודו של סעיף 112א הוא בניגוד לדרך המלך בה מתבררת חבותו של פלוני וכי רק אז ניתן לנקוט הליכים נגדו. יש להשתמש בסעיף 122 בזהירות רבה ורק באותם מקרים בהם יש ראיות לכאורה לביסוס החשש שהנישום לא ישלם את המס בו חויב. בהתאם ללשון הוראות החוק הדברים אמורים ביחס לרכושו של החייב. בית המשפט הדגיש את  תכלית החקיקה אשר נועדה למנוע הברחת רכוש על מנת לגבות את המס אך ציין יש לעשות זאת בכפוף לזכויות היסוד של הצדדים ובמקרים בהן מבקשים לפגוע בזכות הקניין של צד שלישי יש לעשות זאת תוך ריסון והגבלה. 
בפני בית המשפט הוצגה חקירתו של החייב בה נשאל על הנכסים שברשותו ובחלוף 4 ימים מחקירתו נרשם הבית על שם אשתו והוא עזב את הארץ. נסיבות אלה והסתירות הפנימיות בהסכם הפירוד כפי שהוצג בבית המשפט עוררו שאלות ביחס להעברת הזכויות. בית המשפט קבע כי התצהיר אשר הוגש ע"י רשות המיסים מבוסס וממנו עולה הברחת רכוש במטרה להתחמק מתשלום מס, ובקשת העיקול הוגשה בדין. אומנם בעת הגשת הבקשה זכויות המבקשת היו רשומות על שמה אולם אין בכך כדי לפגוע בזכות רשות המיסים לטעון כי מדובר ברכוש החייב שהוברח אליה. בית המשפט קבע כי העברת זכויות החייב למבקשת מעוררות שאלות, שאלות אותן היה ניתן לפתור בהגשת תצהיר תמיכה לטענות העובדתיות. אלא שבמקרה זה המבקשת נמנעה מהגשתו מטעמים שמורים עימה. בית המשפט דחה את בקשת המבקשת. 
  
תא(ת"א) 36462-05-11 רשות המיסים מכס ומע"מ נ' מרק מוריס דה ברמקר ואח', ניתן ביום 23.10.11

.מיסוי פלילי מע"מ: 20 חודשי מאסר לבעל מסגריה

כנגד גדעון מדמון, בעלים של מסגריה, (להלן:"הנאשם")  הוגש כתב אישום ע"י אגף מס קניה ומע"מ ת"א (להלן:"המאשימה") בגין ביצוע עבירות מס חמורות. כמפורט באישום הראשון, בין השנים 2006-2008 הוציא הנאשם חשבוניות מפנקסי המסגריה בגין עבודות שביצע, רשם אותם בספריו ודיווח למע"מ. במקביל, ובמטרה להתחמק מתשלום מס הוציא הנאשם ללקוחותיו מתוך פנקסים אחרים שמספריהם זהים לחשבוניות האחרות, לא רשם את הסכומים הנקובים בהן ולא דיווח למע"מ על סך של 1,477,591 ₪. כתוצאה מכך התחמק מתשלום מס בסך 234,853 ₪. באישום השני נטען כי בין השנים 2004-2006 הנאשם השמיט מדיווחיו למע"מ עסקאות בסך 741,310 ₪ שהמע"מ לתשלום בגינן הינו 119,112 ₪. הנאשם פעל ע"י צילום חשבוניות ריקות מתוך פנקסי החשבוניות, מסר את המקור ללקוח אחד, את ההעתק לאחר, ורשם ברישומיו למע"מ רק אחד מהם. כמפורט באישום השלישי השמיט הנאשם בשנת 2007 מדיווחיו למע"מ סכום של 103,956 ₪ שסכום המע"מ בגינו הינו 16,113 ₪. הנאשם רשם במקור את הסכום הנכון ואילו בהעתק מחק את הספרה האחרונה ורשם בספריו את הסכום המופחת. בנוסף, הנאשם שינה סכומים בהעתק חשבונית בסך 525 ₪. האישום הרביעי ייחס לנאשם בין השנים 2004-2008 ניהול ספרים בסטייה מהותית בכוונה להתחמק מתשלום מס. הנאשם הורשע עפ"י הודייתו בביצוע 137 עבירות של שימוש במרמה או תחבולה על מנת להתחמק מתשלום מס לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מע"מ(להלן:"החוק")בקשר עם סעיף 117(א)(7), (13) ו-(14) וכן בזיוף שינוי פנקס או מסמך שנדרש לנהלו או למסרו לפי סעיף 117(ב)(7).
ב"כ המאשימה, במסגרת הטיעונים לעונש, הדגישה את חומרת נסיבות העבירות, התנהלות הנאשם במשך 4 שנים באופן שיטתי ובמטרה להונות ולהתחמק מתשלום מס. בנוסף, המאשימה ציינה כי חרף הצהרות הנאשם והאורכות שניתנו לו להסרת המחדל, לא הסיר הנאשם את המחדל במלואו אלא רק סך של 45,000 ₪. כיום עומד המחדל על סך של 513,948 ₪. ב"כ המאשימה עתרה להשית על הנאשם מאסר בפועל וקנס מכביד. 
מנגד, ב"כ הנאשם הדגיש את היות הנאשם נורמטיבי, ללא עבר פלילי, הודייתו, נסיבותיו המשפחתיות ותרומתם של כלל בני המשפחה למדינה. לדבריו, הרקע לביצוע העבירות נבע מהיקלעות הנאשם לקשיים כלכליים בעקבות אי קבלת חוב בסך 700,000 ₪. לאחר שבקשת הנאשם לסיוע מהמדינה נדחתה הוא נאלץ לפנות לשוק האפור, לווה כפסים ולא עמד בפירעון החל לקבל איומים על חייו וחיי משפחתו. הנאשם הביע חרטה על מעשיו, שיתף פעולה עם חוקריו והודה בהזדמנות הראשונה. ב"כ הנאשם עתר להשית על הנאשם מאסר בדרך של עבודות שירות ומאסר על תנאי.  
  
בית המשפט פסק:  
בית המשפט הדגיש את חומרת ביצוע עבירות כלכליות תוך שליחת יד לקופה הציבורית ומדיניות הענישה המתחייבת נוכח כך. נאמר כי"בהטלת עונשי מאסר אלה מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעימי המס, ומטביעה עליהם אות של קלון...". ענישה מבהירת חומרתה ומציבת גבולות, לרבות ברכיב המאסר לריצוי משמעותי בפועל, נדרשת במקרה זה במשנה תוקף. הנאשם, במשך 4 שנים, נקט בדרך רמייה ופגיעה במערכת אכיפת המס. הנאשם פעל בתכנון מדוקדק, ביצע מגוון פעולות מתוחכמות של ניהול מערכת חשבונאית כפולה וזיופי חשבוניות שתכליתן הונאת הרשויות. בית המשפט הדגיש את העובדה כי הנאשם לא הסיר את המחדל חרף האורכות שניתנו לא ונזקה של הקופה הציבורית לא הוטב. לזכות הנאשם זקף בית המשפט את עברו הנקי, הודייתו וכן את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות. 
לאחר ששקל את כל השיקולים, לחומרא ולקולא, גזר בית המשפט על הנאשם עונש מאסר לתקופה של 20 חודשים וקנס כספי בסך 45,000 ₪. 
  
ת"פ(פ"ת) 32583-06-10 אגף מס הקניה ומע"מ ת"א- נ' גדעון מדמון, ניתן ביום 05.10.11

.מיסוי אזרחי מע"מ: ניכוי תשומות ברכישת מגרש

א.ילדור מתכות (1994) בע"מ (להלן:"המערערת") הינה חברה אשר עוסקת, בין היתר, בייבוא ושיווק של מתכות. בשנת 2008 ביקשה המערערת לרכוש זכויות במגרש המצוי בקיסריה ובמסגרת הסכם פיתוח קיבלה לרשותה זכויות לבניית בית מגורים. בהסכם הפיתוח נרשם כי המערערת מעוניינת להקים "בית מגורים חד משפחתי" אולם על אף האמור בהסכם התכוונה המערערת להקים על חציו של המגרש בית מגורים ועל חציו השני מחסן ומשרדים. המערערת שילמה עבור רכישת הזכויות במגרש סך של 2,176,762 ₪ בתוספת מע"מ בסך 337,398 ₪ וכן הוצאות שונות בסך 5,060 ₪. המערערת הגישה דו"חות תקופתיים למע"מ ובמסגרתם דרשה לנכות את מס התשומות ששילמה. מס ערך מוסף חדרה (להלן:"המשיב") לא קיבל את עמדת המערערת והוציא לה שומת תשומות בסך 180,279 ₪. השגתה של המערערת נדחתה. 
חשוב לציין כי לאחר שהחלו ההליכים בערעור השלימה המערערת את בניית הבית והעבירה את משרדיה ומחסניה למבנה. עובדה רלבנטית נוספת הינה כי המערערת השכירה את חלק המבנה המיועד למגורים לגיתית סלומון (להלן:"סלומון") אשר כל מניות המערערת מוחזקות על ידה והיא דירקטור יחיד במערערת. המערערת טענה כי הינה זכאית לנכות את מחצית מס התשומות שנכלל בחשבוניות שכן מחצית מהבית נועדה למגורים ומחצית נועדה לעסקיה. טענותיה של המערערת מתבססות על סעיף 38 לחוק מע"מ (להלן:"החוק") אשר מתיר לעוסק לנכות מהמס שבו הוא חייב את מס התשומות הכלול בחשבונית ובהתאם לסעיף 41 לחוק אשר מתיר לעוסק לנכות את המס ששולם אם התשלום בוצע לרכישת תשומות שנועדו"לשימוש בעסקה החייבת במס". לשיטת המערערת גם תקנה 15 לתקנות מס ערך מוסף (להלן:"התקנות") העוסקת במס תשומות בדירת מגורים ואשר על פיה אין לנכות את מס התשומות על רכישת דירת מגורי העוסק ,אף אם תשמש גם כמקום עסקו, אינה חלה עליה שכן הדירה אינה מיועדת לשמש למערערת כמקום מגורים אלא לאחרים.
מנגד, המשיב טען כי תכליתה של עסקת רכישת המגרש הייתה לבנות בית מגורים לסלומון עצמה ולא לשימוש החברה כמקום עסקה. בניית העסק בתוך בית המגורים מנוגדת לתוכנית המתאר ולהסכם בין המערערת לחברה לפיתוח קיסריה. הכרה בניכוי תשומות תהווה הכרה בפעילות המנוגדת לדין. בנוסף, המשיב ציין כי תקנה 15 לתקנות נועדה למנוע הפחתת מס שלא כדין ולא ניתן לעקוף את הוראות התקנה בדרך של הפרדה בין התאגיד לבעל השליטה בו וכי יש לראות גם במגורי בעל השליטה כמגורים של העוסק- גם אם הוא תאגיד. 
  
בית המשפט פסק: 
בית המשפט ציין את הוראות החוק ואת "עקרון ההקבלה" שמשמעו כי רק מס ששולם על תשומות ששימשו בעסקה חייבת במס יותר בניכוי. מקום שהתשומה לא נועדה לשמש לעסקה חייבת או לעסקה בכלל לא ניתן לנכותה. עקרון ההקבלה מעורר את שאלת הזיקה – הקשר הסיבתי שבין התשומה לעסקה. הקושי מתעורר מקום בו התשומה לא נועדה לעסקה מוגדרת אלא לעסקאות שונות וגם כאשר מדובר בהוצאות כלליות שלא נועדו באופן ישיר לביצוע עסקאות, אלא לכלל הפעילות העסקית. שאלה נוספת אשר נבחנת ע"י בית המשפט הינה במקרים של עסקאות עתידיות, שם נבחנת רמת ההסתברות הנדרשת לקיומה של עסקה עתידית חייבת כתנאי לניכוי מס בגין תשומות. 
עסקה לרכישת מגרש לצורך בניית מבנה לעסק הינה בדרך כלל עסקה לשימוש עתידי, שיחל רק עם השלמת הבנייה ותחילת הפעילות בעסק בבניין ( מדובר בפרק זמן ארוך). במקרה זה ביקשה המערערת לנכות את מס התשומות בגין רכישת המגרש במועד הרכישה ובטרם מימשה את תוכניתה לבנות את המבנה. בשלב זה היה עלייה לשכנע כי קיימת סבירות גבוהה שהמבנה ישמש את עסקיה. המצב כיום שונה, ואחר תקופה ארוכה של התדיינות הצדדים, בניית המבנה הסתיימה. המערערת הציגה ראיות מהן ניתן ללמוד כי בפועל משמש חלק מהמבנה למשרדים וחלק למחסן אולם הדבר אינו סוף פסוק. יש לבחון מהי ההסתברות שהתשומות ישמשו לפעילות עסקית מתמשכת ולא לפעילות עסקית רגעית- תשומה הונית נועדה לשמש ליצירת זרם עסקאות עתידיות. במקרה זה קשה לקבל את ההנחה כי המבנה צפוי לשמש את העסק בפועל להמשך פעילותו. מסקנה זו מתגבשת לאור העדויות ותוכניות המבנה שהוגשו אשר אינן כוללת הפרדה של המבנה בין השימוש העסקי לשימוש הפרטי. תמונות המבנה מראות כי מדובר בחדרי מגורים אשר הוסבו למשרד ולא נכס שנבנה כנכס מסחרי. בנסיבות אלה, יש להניח שהמבנה ישוב במהרה לייעדו המקורי המאושר- מגורים. כמו כן, אין גם להתעלם מכך שהפעילות העסקית מנוגדת לתוכנית המתאר להיתר הבניה ומנוגדת לדין. באשר לתקנה 15 לתקנות, בית המשפט ציין כי ייחודה של התקנה הינו בשלילת האפשרות לנכות את מס התשומות כאשר התשומה הינה לשימוש מעורב, דהיינו כאשר דירת המגורים תשמש גם למגורים וגם לעסקו של העוסק. הטעם להוראה זו הוא כפול: דירת מגורים אינה מיועדת מטיבה ומהותה לשימוש עסקי  וכן בקשיי הפיקוח והמעקב אחר פעילות עסקית בתוך בית מגורים-"הכרה בניכוי תשומות ברכישת דירת מגורים המשמשת גם לעסק עלול לאפשר מניפולציות ותביא להפחתת מס אסורה". עוד קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענת המערערת כי לשון הסעיף מתייחסת לשימוש העוסק ולא לשימושו של אחר (תאגיד). עם הקביעה כי נכס מסוים שנרכש הינו "דירת מגורים" נשללת זכות הניכוי, ללא קשר לשימוש שיעשה בו. בית המשפט אף ציין את פרשת ה.ד.י שם קבע בית המשפט כי יש "להרים מסך" ולזהות את השימוש שעושה בנכס בעל השליטה בתאגיד עם השימוש של התאגיד עצמו. במקרה זה הזהות שבין בעלת השליטה לתאגיד הינה בולטת עד כי ניתן להניח כי רישום הדירה על שם המערערת נועד וכדי לנסות ולהנות מתקנה 15. 
לאור האמור לעיל, בית המשפט קבע כי על פי כל דין אין לנכות את מס התשומות ברכישת המגרש ודין הערעור להידחות. 
  
עמ(חי') 13956-05-09 א.ילדור מתכות(1994) בע"מ נ' מע"מ חדרה, ניתן ביום 11.10.11  
 

.חדשות ועדכונים

לחדשות ועדכונים נוספים לחץ כאן