.מיסוי פלילי מע"מ: אי הגשת 104 דו"חות מע"מ- מאסר בפועל

מוריס יפרח (להלן:"נאשם 3") ומרסל יפרח (להלן:"נאשם 4") שימשו כבעלים ומנהלים פעילים של חברת מ.י.נ.א.י קייטרינג בע"מ (להלן:"נאשמת 1") ושל חברת אחוזת אורנים בע"מ (להלן: "נאשמת 2"). כנגד הנאשמים הוגשו שני כתבי אישום אשר ייחסו להם עבירות של אי הגשת דו"ח במועד- עבירות לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף (להלן:"החוק").
במסגרת ת"פ 6009/01 לא הגישו הנאשמים 56 דו"חות מע"מ תקופתיים לתקופה שבין דצמבר 2000 לדצמבר 2006, כאשר 13 מהם הוגשו באיחור ו- 43 הנותרים לא הוגשו עד למועד הגשת כתב האישום המתוקן. יתרת המס לתשלום במונחי קרן הינה 2,559,560 ₪.
במסגרת ת"פ 3839/09 לא הוגשו 46 דו"חות תקופתיים למע"מ לתקופות שבין דצמבר 2005 ליוני 2010, כאשר 9 מהם הוגשו באיחור והיתר לא הוגשו עד למועד כתב האישום המתוקן. יתרת המס לתשלום במונחי קרן הינה 769,803 ₪.
סך הכל בשני כתבי האישום מדובר ב- 104 דו"חות שהוגשו, שלא במועד, מתוכם טרם הוגשו 75 דו"חות ויתרת קרן המס הכוללת עומדת על סך של 3,329,363 ₪.
הנאשמים הודו במסגרת הסדר טיעון בכתבי האישום המתוקנים והורשעו.
 
ב"כ המאשימה, במסגרת הטיעונים לעונש, עתרה להשתת עונשים חמורים, נוכח העבירות החמורות והיקפן. בפני בית המשפט הוצגה אסופה של פסקי דין, בהן נגזרו על מבצעי עבירות דומות עונשי מאסר בפועל וקנסות כבדים.
מנגד, ב"כ הנאשמים ציין כי אומנם מדובר בשני כתבי אישום אך נאשמות 1 ו-2 קשורות אחת לשנייה והעבירות בוצעו ע"י נאשמים 3 ו- 4 ,בעלי המניות של שתי הנאשמות. לטענתו, מדובר בחוב שלא נוצר ע"י הנאשמים אלא על ידי אחיהם הבכור, ולמעשה הם לקחו את החוב עליהם והסתבכו. במהלך השנים הנאשמים עשו מאמצים רבים לשלם את החוב, לרבות מכירת נכסיהם הפרטיים, אך לא הצליחו בכך. הנאשמים לא פעלו בזדון אלא לקחו חוב שהיה קיים וניסו לפרוע אותו אך לא הצליחו לעמוד בהיקף ההתחייבויות, כולל לגורמים נוספים, אשר הלך וגדל ולא ניתן היה לעצור אותו. הנאשמים, אנשים נורמטיביים, נקלעו גם לאיומים מצד גורמים עבריינים בגין החובות אליהן נקלעו הנאשמות, אותן החלו לנהל לאחר מות אחיהם. ב"כ הנאשמים גם ציין כי הנאשמים פושטי רגל והנאשמת 1 נמצאת בפירוק ונאשמת 2 הוכרזה כחברה שאינה יכולה להחזיר חובותיה. אי לכך סבר ב"כ הנאשמים כי זה מקרה מיוחד בו על בית המשפט להפעיל את שיקוליו ולא להשית עליהם מאסר בפועל.
 
בית המשפט פסק:
בית המשפט ציין כי מדובר בהיקף גדול של עבירות שעניינן אי הגשת דו"חות למע"מ בתקופות שבין שנת 2000 לשנת 2009, כאשר חלק מהדו"חות לא הוגשו וחלק הוגשו באיחור. הדיונים בתיק נדחו פעם אחר פעם על מנת לאפשר לנאשמים להגיע להסדרים של פירעון החובות מחוץ לכותלי בית המשפט, אולם למרות מאמצים כנים של הנאשמים, כל הניסיונות להסרת המחדל לא צלחו. חובות המס למע"מ מסתכמים בכ-3,329,363 ₪.
מדיניות בית המשפט בעבירות מס ברורה ובתי המשפט חזרו פעם אחר פעם והדגישו כי יש להילחם נגד התופעה של העלמת מיסים באמצעות גזירת עונשים חמורים, לרבות מאסרים ארוכים מאחורי סורג ובריח. לא אחת נאמר כי המתחמקים מתשלומי מס פוגעים בכספי הציבור ומשתמשים בכסף שאינו שלהם. העבירות בהן הודו הנאשמים והורשעו, הינן עבירות פליליות לכל דבר ולא רק עבירות כלכליות. שליחת יד בכספי הציבור אינה שונה מבחינת הפליליות בה מגניבה מאדם פרטי. מדובר בעבירות קלות לביצוע וקשות לגילוי והוכחה ולא אחת הודגש כי על בית המשפט להכביד בענישה בעבירות מסוג זה כדי להרתיע עבריינים פוטנציאלים.
לאחר שבחן את טיעוני הצדדים ועמדו לנגד עיני בית המשפט העבירות, היקפן, התקופה הממושכת ואי הסרת המחדל וכן נסיבותיהן האישיות של הנאשמים, גזר בית המשפט על כל אחד מהנאשמים עונש מאסר של 10 חודשים בפועל וקנס כספי בסך 20,000 ₪.
 
ת"פ 6009/01+ת"פ 3839/09 (ב"ש)מע"מ ב"ש נ' מ.נ.י.א. קייטרינג ואח',ניתן ביום 19.06.11
 

.מיסוי אזרחי מס הכנסה: אי רישום תקבול ע"י הבן

עודד בכר (להלן:"המערער") הינו בעל עסק בחיפה לממכר דברי מזון, פיצוחים, פירות יבשים וכדומה. המערער מפעיל גם, מעת לעת, דוכן למכירת מזון בקניון עזריאלי ובנו עזר לו מדי פעם. בתאריך 16.01.09 (יום שישי בבוקר) התקיים מבצע ארצי ע"י פקיד השומה (להלן:"המשיב"), שנועד לבדוק רמת ניהול הספרים בעסקים שונים. לצורך עריכת הביקורת בעסקו של המערער נגשו לדוכן שני מבקרים. אחד המבקרים רכש פיצוחים ופירות יבשים תמורת 47.50 ₪. המוכר בדוכן היה בנו של המערער שלא מסר חשבונית ולא נראה כי רשם את התקבול. שני המבקרים נגשו לדוכן, הזדהו כאנשי רשות המיסים וביקשו לבדוק את ספרי העסק. בבדיקה שערכו נמצאו בקופה 1,212 ₪ במזומן כאשר בפנקס החשבוניות/קבלה לא היו רשומים באותו יום תקבולים כלשהם, לרבות התקבול בגין קניית הביקורת. בעקבות ממצאי הביקורת ולאחר שנערך למערער שימוע החליט המשיב לפסול את ספרי המערער. על החלטה זו הוגש ערעור.
                                                            
לגרסת המערער, בנו החל לעבוד עימו זמן קצר לפני הביקורת והוא הנחה אותו לרשום תקבולים ואף צייד אותו בפנקס חשבוניות/קבלה. לטענתו, בנו סובל מליקויים שונים, קשיים רגשיים וסובל מפער בין היכולת המילולית לביצועה (צורף דו"ח אבחון אולם אין בו בסיס להנחה כי הבן מוגבל). מעדותו של הבן עלה כי הבין את החובה לרשום כל תקבול אך סבר כי הינו יכול להסתפק ברישום מרוכז בסוף היום. המערער ובנו  העידו כי ביום הביקורת, לפני פתיחת הדוכן, נתן המערער לבנו סך של  600 ₪ למתן עודף לקונים פוטנציאלים ומתוך הסך של  1212 ₪ שנמצאו בקופה רק 612 ₪ הם תקבולים. לא הייתה מחלוקת כי לא בוצע רישום של 600 ₪ ולא היה מסמך המעיד על כך.
לטענת המערער לא היה כל מקום לפסול את ספריו שכן עשה את כל הדרוש להבטיח את הרישום, הנחה את בנו לרשום תקבולים ומסר לו את הדרוש לכך. למערער או לבנו לא הייתה כוונה להעלים הכנסות והמחדל ברישום נבע ממגבלותיו של הבן ועל פקיד השומה היה לקבוע כי קיימת "סיבה מספקת" לאי הרישום.
 
בית המשפט פסק:
הוראות ניהול ספרים למיניהן נועדו לאפשר ביקורת יעילה, מהירה וקלה על חשבוניותיו של הנישום על מנת לקבוע את מס האמת שעליו לשלם. הוראות ניהול ספרים קובעות שורה של הגדרות לספרי חשבונות שונים והנחיות מפורטות לאופן הניהול והרישום. בתי המשפט הדגישו כי על הנישום לקבוע סידורים מתאימים שיאפשרו את קיום הוראות החוק. סידורים אלו צריך להתאים לטיבו של העסק, אופי הפעילות של העסק, להתאים לשעות הפעילות השונות, להתאים לכישורי העובדים שבעסק וכדומה. בית המשפט ציין כי המבחן לקיומה של "סיבה מספקת" לאי הרישום הינו מבחן אובייקטיבי וכי נפסק פעמים רבות כי מקום בו נישום נעזר בעובדים אחרים הוא אינו יוצא ידי חובתו במתן הוראות, אלא עליו לפקח ולוודא כי הוראותיו מבוצעות.
לאחר שבחן את המקרה קבע בית המשפט כי לא הוכחה סיבה מספקת לאי הרישום. המערער מסר לבנו הנחיות אך לא טרח לפקח ולוודא את קיומן. טענת המערער כי הנו סבל מקשיים אינה אלא ניסיון בדיעבד להיחלץ מהמחדל. גם אם סבל הבן ממגבלות כלשהן אין בכך להקים למערער הגנה כלשהי, שהרי העובדות כולן היו ידועות לו והיה עליו להתאים את נוהלי הרישום למצבו של הבן.
בית המשפט לא שוכנע כי סך של  600 ₪ הופקד לפני פתיחת הדוכן. לא הובאו ראיות על כך ולא בוצע כל רישום על כך בשום מסמך או ספר של המערער.
באשר לטענת המערער כי על המשיב היה להפעיל שיקול דעת ולהסתפק באזהרה, בשים לב לתוצאה הקשה של פסילת הספרים, קבע בית המשפט כי כל עוד החלטתו נשענה על תשתית ראייתית הוא לא יתערב בה, מה גם שהחלטת המשיב אינה חורגת ממתחם הסבירות. לאור האמור לעיל, הערעור נדחה.
 
עמ(חיפה) 6628-10-09 עודד בכר נ' פקיד שומה חיפה , ניתן ביום 19.06.11
 

.מיסוי אזרחי מע"מ: האם חל מע"מ על עסקאות להשכרת דירות מגורים

ר.א שליט פיתוח בנייה וייזום פרויקטים בע"מ (להלן:"המערערת") הינה חברת בניה ויזמות, אשר במסגרת עסקיה התקשרה עם מדינת ישראל באמצעות חברת עמידר. בהתאם לחוזה, המערערת התחייבה לעמיד מקבץ דיור בן 148 דירות(להלן:"מקבץ הדיור") לצורך מגורי עולים וכן לספק שירותי דיור לדירות. עוד סוכם, כי  חלק מהתשלום עבור השימוש בדירות ישולם על ידי חברת עמידר וחלק ישולם ישירות על ידי הדייר אשר יתגורר בדירה. כמו כן נקבע כי המערערת תחתום על הסכמים להסדרת המגורים בדירות מול הדיירים עצמם.
המערערת דיווחה לרשויות מע"מ על התקבולים שהתקבלו מחברת עמידר כעל עסקאות חייבות במס, אך על חלק התשלום ששולם על ידי הדיירים דיווחה המערערת כעסקאות פטורות ממס לפי סעיף 31(1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן:"החוק"). מנהל מע"מ ירושלים (להלן:"המשיב") לא קיבל דיווח זה וחייב את המערערת במע"מ גם על הסכומים שהתקבלו מהדיירים.
המחלוקת בין הצדדים עסקה בשאלה, האם יש לראות בתשלום שהתקבל מהדיירים עסקה שנעשתה באופן ישיר בין המערערת לדיירים או לראות בתשלום חלק מהעסקה שנעשתה עם עמידר, שאז מדובר בעסקה מסחרית החייבת במע"מ.
 
בית המשפט פסק:
התפיסה לפיה החיוב במס של עסקה נבחן על פי מהותה הכלכלית ולא על פי צורתה הינה הלכה מבוססת במשפטנו (ע"א 6722/98). עמדת המשיב במקרה זה נובעת מסיווג שונה של העסקה על פי מהותה הכלכלית בהתאם לדין הכללי ודיני המס והיא ההולמת את נסיבות העניין. אין הגיון כלכלי בעסקת שכירות בין הדיירים למערערת ששווייה כ- 1,000 ₪ בלבד- ברי כי התשלום ששולם ע"י חברת עמידר היווה, הלכה למעשה, חלק מדמי השכירות אשר שולמו בגין הדירה (התשלום עמד על 2,075 ₪). בהיעדר סיבה כלכלית, יש לתפוס את הפיצול בדמי השכירות ככזה שאינו מייצג את המהות הכלכלית של העסקה ולפיכך רשאי היה המשיב לראות את העסקה על פי מהותה הכלכלית ולא על פי הצורה הפורמאלית שבה ניסו הצדדים להלבישה.
לאחר שבית המשפט קבע כי יש לראות בכל התקבולים שקיבלה המערערת כעסקה אחת, עמדה בפניו השאלה מהי העסקה האמיתית העומדת מאחורי החזות העסקית שהעמידה המערערת?
אפשרות אחת היא כי מדובר בעסקה בה השכירה המערערת דירות למטרת מגורים לדיירי הבניין בשכר דירה בסך 2,075 ₪.האפשרות השנייה הינה כי מדובר בעסקה בה השכירה המערערת את הדירות במקבץ הדיור לחברת עמידר למטרה מסחרית ואילו חברת עמידר השכירה את הדירות למטרת מגורים. בשתי האפשרויות מקבלים הדיירים הטבה ממשרד הקליטה אלא שבאפשרות הראשונה ההטבה משולמת למערערת ובאפשרות השנייה ההטבה משולמת לחברת עמידר.
 
על פניו, נראה כי האפשרות הראשונה היא המצב התקף בעניינו לאור העובדה שבין המערערת לדיירים נחתם הסכם להסדרת זכויות המגורים (אין הסכם בין הדיירים לעמידר). בית המשפט ניתח את האינדיקציות הרלבנטיות מהם עלה כי ההסכם בין הדיירים למערערת הינו לפי נוסח מוגדר שנקבע על ידי חברת עמידר והיא זו שקובעת את התשלום שמשלם הדייר וזהותו (למערערת אין שיקול דעת) וכי תקופת החוזה שבין המערערת לדיירים כפופה לתקופה של השכרת מקבץ הדיור מהמערערת לעמידר ולמערערת אין אפשרות לפנות דייר, ללא הסכמת חברת עמידר. כמו כן, חברת עמידר התחייבה לשלם תמורה מלאה בגין יחידות הדיור אשר לא תאוכלסנה על ידי דיירים, בתקופות בהן תהיינה ריקות, ואילו המערערת מצידה התחייבה להעמיד את כל הדירות לרשות עמידר, גם כאשר לא תאוכלסנה ע"י דיירים.
בית המשפט קבע כי כל הנתונים מצביעים על דומיננטיות של חברת עמידר בכל הנוגע לעיצוב היחסים עם הדיירים והמסקנה היא כי מהות העסקה הינה השכרת מקבץ הדיור על ידי המערערת לחברת עמידר, אשר בתורה משכירה את הדירות לדיירים (האפשרות השנייה).
בנוסף, בנספח ד' בהסכם עם עמידר נקבע כי לכל הסכומים בחוזה יצורף מע"מ ועמידר תהיה חייבת בתשלומו כנגד חשבונית מס כדין מהמערערת, כאשר התמורה החודשית לה תהיה זכאית המערערת תהא בסך 2,075 ₪. לאור האמור בנספח קבע בית המשפט כי המערערת התכוונה מלכתחילה, באפון סובייקטיבי, לערוך עסקה אשר תהא חייבת במע"מ לגבי כל עלות שכר הדירה. בית המשפט דחה את ערעורה של המערערת.
 
ע"ש( מחוזי י-ם) 605/08 ר.א שליט פיתוח ובניה ויזום פרויקטים בע"מ נ' מע"מ י-ם , ניתן ביום 12.07.11 
 

.מיסוי פלילי מס הכנסה: מהי "סיבה מספקת" כהגנה בפני עבירות בניגוד לפקודת מס הכנסה

כנגד עזרא שונם (להלן:"הנאשם") וחברת ארגמן תכשיטים בע"מ (להלן:"הנאשמת") הוגש כתב אישום בגין ביצוע 3 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד, עבירות לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה. בתאריך 20.02.08 הודו הנאשמים בעובדות כתב האישום. בתאריך 30.06.10 הודיע ב"כ הנאשם כי הנאשם פנה לאבחון פסיכיאטרי עקב היותו סובל מהפרעה נפשית של חוסר יכולת להתמודד עם טפסים, אשר נובעת מהפרעת קשב וריכוז ומתופעה המכונה "דחיינות". הואיל והנאשם לא היה מודע למצבו הנפשי, אשר נתמך בחוות דעת רפואית הוא ביקש לחזור בו מהודאתו. החלטה בדבר חזרה מהודאה לא ניתנה שכן הנאשם הודה בעובדות כתב האישום ללא הודאה באחריות משפטית.
בפני בית המשפט הוגשו 2 חוות דעת פסיכיאטריות, האחת מטעם הפסיכיאטר המחוזי ואחת מטעם פסיכיאטרית פרטית ועדויותיהם ועדות הנאשם נשמעו. השאלה שהתעוררה הינה האם לנאשם עמדה הגנת "הסיבה המספקת"  ולכן הוא אינו נושא באחריות המשפטית לעבירות המיוחסות לו. מהות הטענה שהועלתה ע"י הנאשם הינה כי לאור היותו סובל מהפרעת קשב וריכוז הוא היה מנוע מהגשת הדו"חות במועד.
 
בית המשפט פסק:
המבחן לקיומה של הגנת הסיבה המספקת הוא מבחן אובייקטיבי- האם הנאשם, כנישום, פעל כפי שנישום סביר היה פועל בנסיבות העניין.
בית המשפט ציין כי ממסכת הראיות שהוצגה בפניו ועפ"י חוות הדעת המקצועיות הנאשם היה מודע לחולשותיו, הכיר את הסימפטומים של בעיה הרפואית ממנה סובל אך ההבחנה הפסיכיאטרית בדבר הסיבות לכך לא היתה ידועה לו. די בהכרת הסימפטומים בכדי לחייב כל נישום סביר בנעליו של הנאשם להגיע למסקנה כי אין הוא יכול למלא בעצמו את חובת הדיווח למס הכנסה, חובה שאופן ביצועה מורכב למדי אף למי שלא סובל מהבעיה בה לוקה הנאשם. חוות הדעת הציבורית ציינה כי הנאשם ידע היטב מהן חובותיו כבעל עסק עצמאי ואף היה ער למועדים בהם היה עליו לשלם את החובות ולהגיש את הדו"חות, אולם בשל ניהול כושל הוא לא עמד בהתחייבויותיו. כך גם מעדות הנאשם וחוות הדעת הפרטית מטעמו עולה כי הנאשם ידע כי הוא "מפוזר", שכחן ונוטה לבלבול רב.
בית המשפט קבע כי הנאשם היה מודע לחובותיו כלפי מס הכנסה וכן להיותו מפוזר ושכחן באופן כרוני. כל נישום סביר במצבו לא היה משאיר בידי עצמו את הפעולות הפשוטות ביותר של הבאת הניירת הרלבנטית לרואה החשבון לצורך עריכת הדו"חות, קל וחומר כאשר הנאשם העיד על עצמו כמי שכשל עוד לני כן בחובותיו ונתן על כך את הדין.
לאור האמור לעיל, בית המשפט קבע כי אין מקום לקבל את טענת ההגנה בדבר "סיבה מספקת" וציין כי הדברים נבעו מרשלנות הנאשם באי בחירת צוות מתאים שיבצע עבורו מלאכה זו.
בהעדר סיבה מספקת למחדלים, ולאחר שהנאשם הודה בעובדות, הרשיע בית המשפט את הנאשם ואת הנאשמת בעבירות המיוחסות להם.

ת"פ (כ"ס) 2608/07 מ"י מדור תביעות מס הכנסה נ' ארגמן תכשיטים בע"מ ואח', ניתן ביום 11.07.11 
 

.חדשות ועדכונים

לחדשות ועדכונים נוספים לחץ כאן