.מיסוי פלילי מע"מ: חלוף הזמן ונסיבות קשות עזרו בענישה

כנגד פנחס שיטרית (להלן:"הנאשם"), קבלן לשירות הסעות ומנהלה הפעיל של חברת ש.ו.ע מסיעי חצור בע"מ(להלן:"הנאשמת") הוגש כתב אישום בשנת 2003 אשר כלל את האישומים הבאים: עבירות של ניהול פנקסי חשבונות בסטייה מהותית - עבירה לפי סעיף 117(א)(7) לחוק מע"מ (להלן:"החוק"). עבירות של הגשת דו"חות כוזבים למע"מ, כאשר סכום המס הנובע מכך עמד על סך  113,798 ₪ - 7 עבירות לפי סעיף 117(א)(3)  ועבירה לפי סעיף 117(ב) לחוק. אישום נוסף של דו"חות כוזבים, כאשר סכום המס הנובע מכך עמד על 170,709 ₪- עבירות של מסירת ידיעות כוזבות לפי סעיפים 117(א)(3) ו-117(ב) לחוק.
הכרעת הדין בתיק התבססה על הודאת של הנאשמים לגבי שני האישומים הראשונים ולאחר שמיעת ראיות בעניין האישום השלישי, ובהתבסס רק על סיכומי המאשימה בלבד.
ב"כ המאשימה, בטיעוניו לעונש, ציין כי מדובר בעבירות מס חמורות אשר בוצעו באופן שיטתי ובהיקפים גדולים. חומרת העבירות באה לידי ביטוי בשני מישורים: הקלות הבלתי נסבלת של ביצוע העבירות שמטרתן גזילת הקופה הציבורית וריבוי העבירות והתמשכותן ובצורה מתוחכמת באמצעות תיקו הפרטי של הנאשם ולאחר מכן באמצעות הנאשמת. מדובר בעבירות כוונה ולא כאלה שנעשו בתום לב. הנאשמים לא הביעו חרטה על מעשיהם ולא הסירו את המחדלים בסך 284,500 ₪ (חוב משוערך עמד על סך 620,000 ₪). ב"כ המאשימה עתר למאסר בפועל וקנס.
מנגד, ב"כ הנאשם טען כי הנאשם היה שכיר בנאשמת ולאחר פטירת בעליה של הנאשמת, נותר חשוף אל מול המאשימה. עוד נטען כי אין להתעלם מכך שהעבירות המיוחסות לנאשם הינן משנת 1997, לפני כ- 14 שנה. הנאשם צבר חובות רבים ועסקיו קרסו ומצבו הקשה אילץ אותו להתגרש מאשתו ולעזוב את ביתם המשותף. הנאשם הינו פנסיונר אשר עבד במשטרת ישראל ומשתכר מקצבת נכות ומדמי פנסיה בלבד. לעניין המחדל נטען כי כספים אשר הגיעו לנאשמים מחברת מקורות בסך 280,000 ₪ עוקלו ע"י המאשימה- סכום המתקן את המחדל במלואו. לאור עברו הנקי, נסיבותיו הקשות של הנאשם וחלוף הזמן עתר בא כוחו של הנאשם לבית המשפט לעשות את האיזון הראוי.
 
בית המשפט פסק:
בית המשפט, טרם גזר הדין לגופו, ציין כי אין לב"כ הנאשם אלא להלין על עצמו, במיוחד כאשר ניתנו לו מספר לא מבוטל של הזדמנויות להגיש את הסיכומים והוא לא עשה כן. לגופו של עניין ציין בית המשפט את הפסיקה העקבית של בתי המשפט באשר לחומרה שיש לייחס לעבירות מס, תוך קביעה כי יש להחמיר בענישתם של עברייני מס על כך ששלחו ידם לקופה הציבורית. נסיבותיו האישיות של הנאשם נדחקות אל מול האינטרס הציבורי על מנת ש"יראו ויראו". בית המשפט לקח בחשבון את עמדת הפסיקה, חומרת העבירות והיקפן, התקופה הארוכה בה בוצעו העבירות ואת אי הסרת המחדל. לקולא לקח בית המשפט את הודאת הנאשמים באישום הראשון והשני וחיסכון זמן שיפוטי יקר, עברו הנקי של הנאשם,  חלוף הזמן ונסיבותיו האישיות הקשות.
לאחר ששקל את מכלול השיקולים גזר בית המשפט על הנאשם 6 חודשי מאסר בפועל (לא בדרך של עבודות שירות) וקנס כספי בסך 40,000 ₪ בעשרה תשלומים. על הנאשמת הוטל קנס כספי בסך 40,000 ₪.
 
 
ת"פ (צפת)  281/03 מ"י – מע"מ טבריה נ' שיטרית ואח', ניתן ביום 31.05.11
 

.מיסוי אזרחי מס הכנסה: הספר לא רשם תקבול

רוני זריהן (להלן:"המערער") הינו ספר המפעיל מספרה בכרכור ומחויב לנהל ספרים בהתאם להוראת י"א להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג – 1973. במסגרת מבצע ניהול ספרים בתחום אחריותו של פקיד שומה חדרה(להלן:"המשיב"), נתבקשה שרית ימיני (להלן: "המבקרת") לערוך קניית ביקורת בעסקו של המערער. המבקרת יצרה עם המערער קשר טלפוני וקבעה תור לביצוע פן בשיער. הואיל ובמקום עובדת גם פדיקוריסטית קבעה המבקרת גם תור לסידור ציפורניים (תור זה בוטל). המבקרת הגיע למקום עסקו של המערער מספר דקות לפני התור שנקבע לה. בעדותה סיפרה המבקרת כי המערער ביצע תספורת לילד והכניס לכיסו סך של 40 ₪ והחזיר עודף בסך 5 ₪. המערער ביצע למבקרת החלקה בשיער ואת התמורה בסך 50 ₪ הוא הכניס לכיסו. המבקרת לא ראתה את המערער רושם את התקבול ולאחר יציאתה מהעסק רשמה את האירועים ב"דו"ח תצפית וקניית ביקורת סמויה". מספר ימים לאחר הביקורת הסמויה נערכה ביקורת ספרים בעסקו של המערער ממנה עלה כי בעסק לא קיימת קופה רושמת. המערער הבהיר כי הוא רושם את התקבולים בפנקס חשבונית מס/קבלה והציג את הפנקס. המבקרים בדקו את הרישומים בפנקס, נכון ליום הביקורת הסמויה, והתברר כי נרשם תקבול אחד בסך 50 ₪ והתקבול עבור התספורת של הילד לא נרשם. לטענת המערער הוא לא סיפר ילדים באותו מועד וכי הוא אינו מנהל ספר הזמנות.
בעקבות ממצאי הביקורת ואי רישום התקבול פסל המשיב את ספרי המערער. מנגד, המערער כפר בקבלת התקבול וטען כי באותו מועד לא היו לו לקוחות נוספים, פרט למבקרת. לחיזוק עדותו זימן המערער את הגברת אורה אדלר, אשר העידה כי הייתה באותו מועד במספרה והמערער לא סיפר ילד.
 
בית המשפט פסק:
המחלוקת התמקדה בשאלה האם סיפר המערער ילד וקיבל ממנו תקבול שלא נרשם. בית המשפט ציין את ההלכה לפיה על פקיד השומה לשכנע בקיומו של תקבול, ומשעמד בנטל זה, עובר הנטל לנישום ליתן הסבר לאי רישומו ( ע"א 520/83 דון נ' פקיד שומה דן).
לדעת בית המשפט עדותה של המבקרת הייתה ברורה, עקבית ותאמה את שרשמה בזמן אמת בסיום הביקור במספרה. הדו"ח של המבקרת נרשם טרם הביקורת ובטרם ידעה המבקרת האם המערער רשם את התקבול ממנה ומהילד. לאור האמור, אין כל הגיון לייחס למבקרת כוונה לפגוע ולהעליל על המערער עלילות שווא. לא הובאה כל ראיה על נימוק כלשהו שיסביר מדוע המבקרת תמסור הודעה שקרית על ביצוע עסקה שראתה ולא נטענה טענה לקשר כלשהו בין המבקרת למערער. כמו כן, אין גם ראיה על עסקים דומים בהם נערכה ביקורת סמויה ע"י המערערת, שיתכן וגרמו לבלבול.
מנגד, בית המשפט התקשה לתת אמון בגרסת המערער. המערער רשם בספריו במועד הביקורת רק תקבול אחד ובספריו נרשמו תקבולים ספורים בלבד. העדר כל רישום על תקבול מעלה תמיהה לגבי אמינות הרישום, שהרי לא סביר כי המערער מחזיק את עסקו פתוח במשך ימים רבים מבלי שביצע כל עסקה או קיבל כל תקבול. גם עדותה של הגברת אדלר, מטעמו של המערער, אינה משכנעת, וזאת לאחר שמסרה את גרסתה כחמישה חודשים לאחר העסקה הנטענת, וקשה להניח שזכרה פרטים מדויקים.
בית המשפט קבע כי הוכח שהמערער קיבל תקבול בסך 35 ₪ עבור תספורת ילד ולא רשם את התקבול.
בית המשפט חייב את המערער בהוצאות ההליך בסך 4,000 ₪.
 
 
ע"מ(מחוזי-חיפה) 22161-03-10 זריהן נ' פקיד שומה חדרה, ניתן ביום 06.06.11
 

.מיסוי אזרחי מס הכנסה: אי אפשר להסתיר מהאישה כלום

בפני בפני בית המשפט המחוזי הוגשה בקשה של אשתו בנפרד (להלן:"המבקשת") של המשיב 2 (להלן: "המערער") להיות נוכחת בדיונים בערעור שהגיש על שומת מס הכנסה שקבע פקיד שומה גוש דן (להלן:"המשיב 1") לשנת 2003. כמו כן, המבקשת ביקשה לקבל העתק מכל המסמכים הקשורים לערעור זה.
המערער שימש כמנהלה של חברת בטנס ושות' – חברה קבלנית לבניין עד לחודש ינואר 2003. המבקשת, אחותה והוריהן היו בעלי המניות בחברה אשר חדלה לפעול בשנת 2005. בבדיקה שערך המשיב בכרטיסי הנהלת החשבונות של החברה לשנים 2002-2005 נמצאה יתרת חובה של המערער לחברה, אשר לא נפרעה מעולם. לטענת המשיב, יתרת החובה מהווה הכנסה ממשכורת לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה והשומה הוצאה לו בהתאם לכך. על כך הוגש ערעור.
המבקשת טענה כי זכותה להיות נוכחת בדיונים ולעיין במסמכים נשוא הערעור נובעת מכך שהיא אשתו של המערער ובתקופה הרלבנטית הם חיו ביחד. עוד נטען, כי כספי יתרת החוב נמשכו ע"י המערער מחברה שהייתה בבעלות משפחתה וכי מתקיים דיון נוסף בהקשר זה בין עזבונו ויורשיו של אביה ובין המשיב.
מנגד, המשיב מתנגד לבקשה הואיל ולא הוכח שהמבקשת והמערער ניהלו משק בית משותף בתקופה הרלבנטית, ואם יוכח כך - יסיר התנגדותו. המערער התנגד לבקשה והפנה להסכם גירושין שנעשה בינו ובין המבקשת ביום 20.01.05, אשר קיבל תוקף של פסק דין. בהתאם להסכם ויתרה המבקשת על כל זכות לקבלת מידע בהקשר לרכושו של המערער. עוד נטען, כי הבקשה נובעת ממניעים זרים על מנת לקדם תביעה שמנהלת החברה נגדו.
 
בית המשפט פסק:
חובת הסודיות החלה על רשויות המס קבועה בסעיף 231(א) לפקודה לפיה ממלא תפקיד רשמי בביצוע הפקודה חייב לראות כדבר בסוד ולנהוג בהם בדרך זו תעודה, ידיעה, רשימות שומה וכדומה. לכלל זה קיים חריג חקיקתי בסעיף 231(ב) לפקודה שקובע שזכאים איש ואישה לגילוי כל פרט בדו"ח שהגיש בן זוגם על פי הפקודה, והכל לגבי התקופה שבה היו נשואים וחיו ביחד.
קיימים 3 תנאים להיענות לבקשת בן זוגו של נישום לגילוי מסמכים ופרטים המתייחסים לשומתו :
א.         בני הזוג היו נשואים בתקופה שלגביה מבוקש הגילוי.
ב.         בני הזוג "חיו יחדיו" באותה תקופה.
ג.          הגילוי המבוקש לגבי התקופה שבה היו נשואים וחיו יחדיו בלבד.
 
השומה נשוא הערעור מתייחסת לשנת 2003, כאשר באותה שנה בני הזוג היו נשואים, ולמעשה הם נשואים עד היום (טענת המערער כי המבקשת מסרבת לקבל ממנו גט אינה רלוונטית). טענת המבקשת, אשר נתמכה התצהיר, כי היא והמערער חיו יחדיו עד שנת 2005 לא הוכחשה ע"י המערער, וגם אם היו מוכחשים הדברים-  לא הייתה להכחשה כל ערך ללא תצהיר. בית המשפט קבע כי בהעדר הכחשה, אין להסתייגותו של המשיב על כך שהמבקשת טרם הוכיחה שהיא והמערער "ניהלו משק בית משותף" בתקופה הרלבנטית.
ניתוח סעיף 231(ב) מראה כי הוא אינו נוקט במילים "ניהלו משק בית משותף" אלא במילים "חיו יחדיו" וההנחה הטבעית היא, שבני זוג נשואים החיים יחדיו מנהלים משק בית משותף.
בית המשפט קבע כי הגילוי מבוקש על מסמכים ודברים הקשורים להכנסותיו של המערער בשנה בה בני הזוג היו נשואים ושלושת התנאים הנדרשים התמלאו. באשר לטענת המערער כי בהסכם הגירושין ויתרה המבקשת על כל דרישה למידע, קבע בית המשפט כי הבקשה אינה נוגעת לרכוש שנצבר במהלך הנישואים אלא להכנסות המערער מהחברה ולמקור יתרת החוב הרשומה בספרי החברה לחובתו. עוד נקבע לעניין זה כי ויתור המבקשת הותנה ב"קיום דקדקני של הבעל" ולא ברור אם קוימה התחייבות שכזו ללא תצהיר המערער.
בנוסף, בית המשפט קבע כי פרטים ומסמכים הדרושים למבקשת לשם ניהול הליכים משפטיים אחרים, שהיא או החברה מעורבים בהם, עשוי הדבר להוות, כשלעצמו, נימוק להיעתר לבקשה.
בית המשפט התיר למבקשת להיות נוכחת בדיונים ולעיין בכל המסמכים שהוגשו ויוגשו במהלך הדיון ולצלמם בדרכים המקובלות במזכירות בית המשפט.
 
 
ע"מ( מחוזי ת"א)  1314/08ב.ח נ' פקיד השומה גוש דן , ניתן ביום 24.05.11  
 

.מיסוי פלילי מס הכנסה: לא למד את הלקח- הפעלת מאסר על תנאי בעבירות מס הכנסה

שמואל אלישע (להלן:"הנאשם") שימש מנהלה הפעיל של חברת רהיטי הדס א.ש. בע"מ (להלן:"הנאשמת") . כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין אי הגשת דו"חות חברה לשנים 2006-2007 - עבירות לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה. הנאשמים הורשעו עפ"י הודאתם והצדדים טענו לעונש.
ב"כ המאשימה ציין כי בתי המשפט הדגישו את החומרה של עבירות המס ואת האינטרס הציבורי להרתעה במקרים אלו. לטענתו, לאי הגשת דו"חות במועד הקבוע בפקודה ישנה חומרה היות וכל מערכת גביית המס מושתת על דיווח נכון של נישומים לרשויות המס באמצעות הדו"חות השנתיים. אי גביית מס גורמת נזק כלכלי אשר נופל על כתפי הציבור. עוד נטען, כי המחדלים נשוא כתב האישום לא הוסרו, ולאור הרשעתו בתיק אחר בגין אי הגשת דו"חות לשנים 2002-2004, יש להפעיל את המאסר על תנאי (מאסר חב הפעלה) עוד עתר ב"כ המאשימה להטיל על הנאשם מאסר נוסף במצטבר וקנס כספי.
מנגד, ב"כ הנאשם ציין כי הנאשם מנהל אורח חייים נורמטיבי, מצבו הכלכלי קשה והוא חייב כספים רבים. לטענתו הנאשם לא הגיש את דו"חות החברה בשל העדר יכולת כלכלית לממן את שכר טרחת רו"ח ולשלם את הנדרש ממנו. הנאשם פעל להסרת המחדל וניסה להגיע להסדר עם רשויות המס אך הדבר לא עלה בידו והדגיש כי לא נגרע כסף מקופת המדינה. לעניין הפעלת מאסר על תנאי טען ב"כ הנאשם כי יש לראות את 2 העבירות כעבירה אחת ולראות את המאסר על תנאי כבר הפעלה. בנסיבות אלה עתר ב"כ הנאשם להארכת מאסר על תנאי, של"צ וקנס כספי.
 
בית המשפט פסק:  
לאחר ששמע את טיעוני הצדדים קיבל בית המשפט את עמדת המאשימה לפיה עונש המאסר על תנאי הינו חב הפעלה ולא בר הפעלה. מדובר באי הגשת דו"חות בשתי שנות מס נפרדות ואין המדובר במעשים שנעשו במועד אחד ואין המדובר במקרה בו אותה התנהגות משכללת מספר עבירות. בית המשפט ציין :"זהו הרציונל העומד מאחורי פסיקתו של בית משפט בפרשת שירי, והוא אותו רציונל על פיו נקבע בפרשת קונפרטי כי מי שנמנע, במועדים שונים, במספר הזדמנויות, מהגשת דו"חות תקופתיים לפי חוק מס ערך מוסף, אינו עובר עבירה אחת נמשכת אלא במספר עבירות נפרדות שמועד ביצוען שונה זה מזה". 
בהתאם לסעיף 56(ב) לחוק העונשין לא ניתן במקרה זה להאריך את מאסר על תנאי. בית המשפט ציין כי גם אם היה מדובר במאסר על תנאי בר הפעלה מן הראוי במקרה זה להפעילו. הנאשם לא קיים את חובותיו עפ"י פקודת מס הכנסה, וזאת לאחר שהורשע בעבר בעבירות זהות והוטל עליו מאסר על תנאי. לא מדובר בעבירה טכנית וכי הגשת דו"חות שנתיים יוצרים את הבסיס לקיומה של מערכת המס ולפעולתה התקינה. הימנעות מהפעלתו של המאסר על תנאי תרוקן מתוכן את משמעותו ואת כוחו המרתיע. במסגרת השיקולים לחומרה ציין בית המשפט את העובדה שהנאשם ידע כי תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי ואף על פי כן עבר את העבירות. העובדה כי הנאשם לא הסיר המחדלים עומדת לרעתו ויש לה השלכה ממשית לעניין העונש.
שאלה נוספת שעמדה בפני בית המשפט היא האם להפעיל  את המאסר על תנאי בחופף או במצטבר לעונש שיוטל בתיק זה. בית המשפט נתן את הדעת לעובדה כי העבירות נעשו עקב קריסת העסק ומצוקה כלכלית וכי עונש המאסר על תנאי שהוטל בתיק הקודם הינו ארוך ומחייב את הפעלתו מאחורי סורג ובריח. בהתאם לסעיף 58 לחוק העונשין ראוי כי בית המשפט יפעיל את עונש המאסר על תנאי במצטבר, אולם במקרה זה קיימים טעמים ראויים להפעלתו בחופף. לעניין הקנס ציין בית המשפט כי הראוי להטיל בעבירות מס עונשי קנס משמעותיים אך במקרה דנן יש מקום להתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם.
לאחר שבחן את טיעוני הצדדים גזר בית המשפט על הנאשם עונש מאסר של 6 חודשים והפעיל את עונש המאסר על תנאי בן 8 חודשים בחופף לעונש בתיק זה, כך שלמעשה ירצה הנאשם עונש מאסר של שמונה חודשים. כמו כן הוטל על הנאשם קנס כספי בסך 5,000 ₪ שישולם ב-10 תשלומים.
 
 
ת"פ (רמלה) 15268-11-09 מ"י נ' רהיטי הדס ואח' , ניתן ביום 01.06.11  
 

.חדשות ועדכונים

לחדשות ועדכונים נוספים לחץ כאן