.מיסוי אזרחי מס הכנסה: האם יש השלכות לפסק דין חלוט על שומת מס הכנסה

עלי סוויטאת (להלן:"המערער") היה בעל שליטה בחברת עלי ברזל עבודות מתכת בע"מ (להלן:"החברה") אשר עסקה בעבודות ברזל. בשנת 1997 נקלעה החברה לקשיים כלכליים והמערער החל לעסוק בעבודות ברזל באופן אישי. בין השנים 99-00 ביצע המערער עבודות שונות כקבלן משנה עבור חברת התכוף בע"מ ותמורתן קיבל המערער סך של 872,498 ₪. המערער לא כלל את הכנסותיו בדוחותיו השנתיים למס הכנסה, כאשר בשנת 1999 דיווח כי לא היו לו הכנסות ובשנת 2000 דיווח על הכנסות כשכיר בחברת כפירי בע"מ. לאור האמור לעיל, אגף מס הכנסה (להלן: "המשיב")  הגיש כנגד המערער  כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של השמטת הכנסות מדו"ח לשנים 2001-1999 עבירות לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה. הצדדים הגיעו להסדר טיעון והוגש כתב אישום מתוקן. בכתב האישום המתוקן נטען כי המערער השמיט בשנת 1999 הכנסות בסך של 216,666 ₪ שקיבל מחברת תכוף ובשנת 2000 השמיט הכנסות בסך 655,832 ₪. לאחר הודיית המערער נגזרו עליו 6 חודשי מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות.

בעקבות הרשעתו של המערער הוציא לו המשיב שומות לשנים 99-00. המשיב ייחס 1/3 מהתקבולים ששילמה חברת תכוף למערער לשנת 1999 ו-2/3 לשנת 2000, כאשר סך הכנסתו של המערער הינה 898,238 ₪. עם זאת, המשיב הכיר בכך שסך של 100,000 שולם לחשבון של קרובת משפחתו של המערער והכיר בכך שהרווח הקבלני היה 15% מהתקבולים (120,000₪). בנוסף לכך, המשיב קבע כי בהעדר מסמכים על הוצאות שכר לעובדים לא ניתן להכיר בהוצאות הנדרשות בסך 678,238 ₪ והכיר רק במחצית מכך. לפיכך, בהתאם לשומה ההכנסה החייבת של המערער לשנים 99-00 הועמדה על סך של 459,119 ₪. על כך הוגש ערעור.

המערער טען כי על אף שהורשע בהשמטת הכנסות התקבולים שקיבל מחברת התכוף התקבלו על ידו עבור חברת אלתיתי בע"מ. לטענתו, משנקלע לקשיים כלכליים חבר לחברת אלתיתי בע"מ והועסק על ידה כשכיר. עוד הוסיף,  כי פעל בשמה של חברת אלתיתי והיא זו שמסרה חשבוניות מס לחברת תכוף וכל ההכנסות שייכות לה. המערער טען כי הודה בהשמטת הכנסות ובקבלת תקבולים מחברת תכוף רק בשל חוסר יכולתו לנהל את ההליך המשפטי וכדי "להוריד אבן גדולה מראשו". המערער אינו מעלה טענות מפורשות כנגד חישוב השומה אך טען כי שילם במסגרת ההליך הפלילי 62,000 ₪ שיש להפחיתם מסכום המס שבשומה.

בית המשפט פסק:

סעיף 42א(א) לפקודת הראיות קובע כי ממצאים ומסקנות של פסק דין חלוט בהליך פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים המשפט האזרחי כראיה לכאורה. לאור הרשעת המערער בתיק הפלילי, ממצאיו קבילים בהליך ערעור זה. סעיף 42ג' לפקודת הראיות מורה כי בעל דין רשאי, ברשות בית המשפט, להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

המערער ביקש לסתור את המסקנה המתבקשת מהרשעתו והביא לעדות את בן דודו. בעדותו עלה כי הוא תיווך בין חברת אלתיתי למערער והוא העביר ביניהם חשבוניות וצ'קים. לטענת העד הוא קישר בין המערער לחברת אלתיתי על מנת שזו תוציא במקומו חשבונית מס ללקוחות. עולה מגרסת העד כי חברת אלתיתי הוציאה חשבוניות כוזבות כדי לאפשר למערער לקבל תקבולים מחברת התכוף בע"מ. מנגד, המערער טען בעדותו כי מי שביצע את העבודות וקיבל את התקבולים היא חברת אלתיתי והוא היה רק שכיר. למרות טענותיו לא הוצגה בפני בית המשפט כל ראיה על היותו שכיר. המערער לא הזמין מי ממנהלי חברת אלתיתי ואף ציין כי לא פגש את מנהליה. עוד עלה מעדותו כי הוא זה שהגיש את הצעת המחיר לחברת תכוף, גייס עובדים וניהל את העבודה. טענתו כי לא החזיק תלושי שכר לעובדים ולא דאג לניכוי מס מלמדת עליו כמי שמעסיק באופן ישיר ושלא כדין את עובדיו.

משהודה המערער בקבלת הכנסות שלא נכללו בספריו עבר אליו הנטל לסתור אותם, ולאחר שלא הובאו על ידו כל ראיות לעניין השומה – לא עמד המערער בנטל.

קביעת  המשיב להכיר ב-50% מהסכום הנטען כהוצאות עובדים הינה סבירה ואין מקום להתערב בה. על אף שלא הובאו ראיות לטענת המערער כי שילם 62,000 ₪ במסגרת ההליך הפלילי, בית המשפט קבע כי, במידה ושילם, יש להפחיתו מיתרת המס שבה חויב.

עמ( חיפה) 14127-12-09 סוויטאת נ' משרד האןצר/אגף מס הכנסה ומס רכוש, ניתן ביום 02.05.11.

.מיסוי אזרחי מס הכנסה: מכירת מקרקעין בתדירות גבוהה - פעילות עסקית או הונית

מע"מ נצרת (להלן:"המשיב") הוציא לאחמד סאהר עונאללה (להלן:"המערער") שומות בגין עסקאות מקרקעין שעשה בין השנים 2000 – 2004. גרסת המערער כי ביצע את העסקאות כאדם פרטי ולא כ"עוסק" נדחתה, כך גם השגתו. על כך הוגש ערעור. השאלה שבמחלוקת הייתה, האם את מכירות המקרקעין עשה המערער כעוסק אם לאו.

סעיף 1 לחוק מע"מ מגדיר עסקה כ"מכירת נכס...בידי עוסק במהלך עסקו" ומגדיר עסק כ"לרבות מקצוע או משלח יד". לאור הגדרתו הלקונית של המונח "עסק" נקבעו ע"י בית המשפט העליון מבחנים שונים שיסייעו במתן תוכן להגדרה, לגבי כל מקרה ומקרה.

בשנת 1976 נרשם המערער כ"עוסק" ועסק, בין היתר, בתחום האלומיניום, קבלנות כללית ועבודות בניין. מתחילת שנות התשעים ביצע המערער קניה ומכירה של מקרקעין בהיקף נרחב ועסקאות חליפין עם מנהל מקרקעי ישראל ואנשים פרטיים – פירוט המלא של העסקאות נפרש בהרחבה בתצהירו של המשיב. עסקאותיו של המערער הקיפו עשרות דונמים של קרקע ותמורתן עמדה על מיליוני שקלים.

בית המשפט פסק:

לאור תמונת המצב שהוצגה בפני בית המשפט ניתן לראות כי המערער, איש הבקיא בעסקי הנדל"ן,  עוסק שנים רבות בעסקי מקרקעין ובתדירות גבוהה. ניתן היה להיווכח בדפוס פעולה של המערער אשר נהג לרכוש מקרקעין רבים שייעודן חקלאי, בניסיון לשנות ייעודם, להשביחם ולהרוויח ממכירתם. דפוס פעולה שכזה מצביע, בנוסף על בקיאותו בעסקי המקרקעין, על אופייה של הפעילות כפעילות עסקית, להבדיל מהונית. בית המשפט דחה את טענת המערער כי מכר את המקרקעין נשוא השומה לאור קריסתו הכלכלית. טענה זו אינה מתיישבת עם פעילות רבת השנים, היקפה ותדירותה. "לא ניתן לומר כי מכירה בעת צרה נעשית שלא במהלך העסקים הרגיל, רק משום שנעשתה בעת צרה". בית המשפט גם לא קיבל את טענת המערער כי רכש את הקרקעות על מנת לבנות את בית מגוריו, כאשר מדובר על שטח קרקע של עשרות דונמים. נהיר כי הרכישה לא נועדה לשם בניית בית מגורים המשמש משפחה אחת, גם מורחבת, כאשר באופן סביר צריכה דונמים אחדים בלבד. כך גם העובדה שהמערער רכש שטחים דומים גם בסמוך לישובים צורית ומשגב מעידה על דפוס התנהגות עסקית כמי שציפה את התרחבותם של הישובים על מנת לעשות רווח.

בית המשפט מצא חיזוק למסקנותיו גם באמירותיו של המערער בהליכים אחרים (כתב תביעה נגד בנק), שם ציין המערער כי הינו איש עסקים אשר עוסק במשך שנים בעסקים שונים, לרבות עסקי נדל"ן. עוד צוין בכתב התביעה כי המערער קיבל מהבנק אשראי והלוואות בסכומים שונים לשם רכישת נדל"ן. אמירות אלה מראות כי מקור המימון של עסקאות הנדל"ן הוא בנקאי ולא באמצעות הון עצמי שנצבר מעסקי האלומיניום, כפי שטען המערער. בנוסף, מורכבות העסקאות שביצע המערער מעידים על פעילות של סוחר קרקעות ולא של אדם פרטי. טענה נוספת של המערער שנדחתה ע"י בית המשפט עניינה חלקת מקרקעין שהעביר לכלתו לא במהלך עסקיו הרגיל. משהגיע בית המשפט למסקנה כי המערער עסק בסחר במקרקעין, הרי שגם העברת קרקע ללא תמורה, גם לבן משפחה, חייבת במס. סבירה יותר המסקנה כי ההעברה של קרקע לאשת בנו של המערער, ששווייה כ-2.5 מילון ₪ לא נעשתה משום מחווה לכלתו, כי אם פעולה שנעשתה בניסיון להבריח נכס מנושים.

לאור האמור לעיל, בית המפשט קבע כי העסקאות נעשו במהלך עסקיו הרגיל של המערער ובדין יצאו שומותיו של המשיב.

בית המשפט דחה גם טענתו החליפית של המערער כי שומת המשיב אינה סבירה. השומה נערכה על סמך הסכם סופי שנכרת בין מס שבח למערער ומסקנת המשיב להיתמך בהסכם שכזה הינה מסקנה סבירה. המשיב רשאי היה להניח כי הערכת שלטונות מס שבח נעשית על ידי מי שזוהי מומחיותם. המערער לא הניח כל ראיה, העשויה להוליך לכלל מסקנה אחרת בדבר שוויים של המקרקעין הנדונים, כפי שננקב בהסכם עם שלטונות מס שבח. טענת המערער לזכאות בניכוי תשומות הינה טענה בעלמא, ללא כל ביסוס או חשבוניות מס.

בית המשפט דחה את הערעור וחייב את המשיב בשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪.

עמ(נצרת) 1012/06 עונאללה נ' מע"מ נצרת, ניתן ביום 14.05.11

.מיסוי פלילי מע"מ: שימוע בנפש חפצה

בפני בית משפט השלום בת"א הוגשה בקשה לביטול כתב אישום מכוח סעיפים 149(3) ו-149(10) לחוק סדר הדין הפלילי {נוסח משלוב}, תשמ"ב -1982 (להלן:"החוק"), מחמת פגם מהותי שנפל בהליך הגשתו ומחמת העובדה כי כתב האישום הוגש בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית.

על פי כתב האישום בתקופה שבין 2005-2009 עסק מרדכי שחם (להלן:"הנאשם") באמצעות חברות שבשליטתו (להלן:"הנאשמות") באספקת עובדים ללקוחות שונים. על פי הנטען, לצורך התחמקות מתשלום מס פעל הנאשם במסגרת הנאשמות וביחד עימן לביצוע עבירות מס חמורות, תוך שהוא מסתיר את שליטתו ומעורבותו בחלק מהן. הנאשם התחמק במשך שנים ובאופן שיטתי מתשלום מס בסך 23,871,361 ₪ בדרך של ניכוי תשומות שלא כדין והוצאת חשבוניות פיקטיביות. כתב האישום מייחס לנאשמים ביצוע עבירות מס בנסיבות מחמירות בניגוד לחוק מע"מ.

לטענת הנאשם, המאשימה הגישה כנגדו כתב אישום, מבלי שניתנה לו הזדמנות נאותה לממש את זכותו היסודית לשימוע בפני הרשות המוסמכת, טרם הגשת כתב האישום ולפיכך נפל פגם מהותי בהליך אשר מחייב את ביטולו. המבקש דרש לממש את זכות השימוע באופן אפקטיבי, על בסיס פירוט העובדות המיוחסות ולא על על בסיס תמצית בלבד.עוד טען הנאשם כי במהלך העתקת חומר החקירה שכלל 23 ארגזים הודיעה לו המאשימה, ללא התראה מוקדמת, כי עליו לקיים שימוע תוך 48 שעות. לשיטתה של המאשימה, הסיבה לדחיפות קיומו של השימוע, נעוצה בכך שתקופת התפיסה הזמנית של הכספים שנתפסו אצל הנאשם בסך 3 מיליון עומדת להסתיים. למרות הסכמת הנאשם להאריך בהסכמה את תקופת התפיסה לצורך קיום שימוע כראוי, התנגדה המאשימה.

המאשימה ציינה בפני בית המשפט כי על אף שהוגש כתב האישום ותקופת השימוע חלפה היא מוכנה לשמוע את טענות הנאשם בנפש חפצה, מתוך כוונה לשקול באופן אמיתי את טענותיו. אלא שמהתנהלותו של הנאשם עולה כי אינו מעוניין בקיומו של שימוע אלא נאחז באי-קיומו כקרדום לביטול כתב האישום.

בית המשפט פסק:

בית המשפט ציין את המסגרת הנורמטיבית של סעיף 60א לחוק ואת חובת היידוע של המאשימה ואת זכות הנאשם לשטוח טענותיו, טרם הגשת כתב האישום. השימוע הוא "זכות הטיעון, שהיא מזכויות היסודיות במשפטנו. היא נמנית עם עקרונות הצדק הטבעי וקשורה בטבורה לחובת ההגינות השלטונית". בית המשפט הוסיף וציין כי סעיף 60א(ה) לחוק קובע חריג לכלל האמור וכי זכות השימוע אינה זכות מוחלטת ובלעדית. לאחר שבחן את הנמקות הצדדים והפסיקה אליו הופנה נקבע כי אין מחלוקת כי חבת היידוע קוימה כהלכה. יחד עם זאת, נקבע כי צדק הנאשם בטענותיו בכך שפירוט רשימת חומר החקירה ורשימה כוללנית של סעיפי העבירות אין בהם כדי לענות על הדרישה המקובלת והנהוגה לפיה יש להעמיד לידי ההגנה את פירוט העובדות שבבסיס העבירות המיוחסות לו.

לדעת בית המשפט ולמרות הצדק  בטענות הנאשם, לא נפל פגם מהותי היורד לשורשו של עניין, אלא פגמים טכניים הגוררים בטלות יחסית. לאורך כל התנהלות הנאשם לא ביקש לדחות את מועד השימוע, אלא הייתה זו המאשימה אשר מיוזמתה נתנה לו אורכות להגיש טענותיו. רק לאחר שחלפו 3 חודשים מהמועד האחרון לקיום השימוע ובמענה להודעה שיזמה המאשימה, שטח הנאשם את טענותיו. לדעת בית המשפט, לא היה נגרם כל נזק אילו נעתרה המאשימה להצעת הנאשם להארכת המועד להחזקת התפוסים בהסכמה ויש לראות בכך הצעה לגיטימית לדרך התקדמות מוסכמת.

למרות התנהלותה של המאשימה קבע בית המשפט כי אין בכך התנהלות פגומה המצדיקה ביטול של כתב האישום וקבע, בהתאם להצעת המאשימה, לאפשר לנאשם שימוע בנפש חפצה ומתוך נכונות להשתכנע מדבריו, ככל שיהיה בהם ממש.

ת"פ ( ת"א) 8808-08-10 מ"י נ' שחם ואח', ניתן ביום 05.05.11.

.הלבנת הון: הוועדה הטילה עיצום כספי בסך 80,000 ש"ח - האם בית המשפט יפסוק אחרת

בתאריך 09.01.09 הגיע ערן פולק (להלן:"המערער"), יהלומן במקצועו, לישראל בטיסה מהונג קונג. בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק איסור להלבנת הון דיווח המערער על הימצאות 80,000$ באמתחתו. בספירה שנערכה במקום נמצא כי מצויים באמתחתו 91,000$, וזאת בניגוד לסכום עליו דיווח המערער.

לאחר שני דיונים בפני הוועדה להטלת עיצום כספי (להלן: "המשיב"), הוחלט על הטלת עיצום כספי בסך 80,000 ₪ .על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט השלום בפתח-תקווה.

לטענת המערער, הדיווח השגוי נמסר על ידו עקב חישוב שגוי שערך בעל-פה במהלך הטיסה ולנוכח העייפות הרבה בה היה מצוי. המערער הדגיש כי הוועדה לא שעתה להסבריו והתעלמה מהם בחוסר הגינות ובאטימות. בעשותה כן הפרה הוועדה את כללי הצדק הטבעי ושללה ממנו את זכות הטיעון. עוד נטען כי הוועדה התעלמה מהלקות ממנה הוא סובל (דיסלקציה) ואף עשתה שימוש לא נאות במידע שקיבלה ממשטרת ישראל. בנסיבות העניין נפל פגם בהפעלת שיקול דעתה של הוועדה בהטילה עיצום כספי גבוה ומופרז, החורג ממתחם הסבירות, בין היתר גם לאור העובדה כי זו הפרה ראשונה.

מנגד, המשיב ציין כי המערער נוסע במסגרת עבודתו לחו"ל באופן תדיר וכי התקבל בעניינו מידע שכלל הפקדות כספים בחשבון החברה וטפסי דיווח שמילא. בדיקת המסמכים מגלה כי קיימות הפקדות, בסמוך לאחר כניסתו לארץ, עליהם לא מסר המערער דיווח. עוד נטען כי המערער מילא בפעמים קודמות את טפסי הדיווח באופן משובש, דבר המלמד על דפוס התנהגות מזלזל בחובת הדיווח המוטלת עליו. המשיב אף טען כי למערער הפרות נוספות בשנים 2005-2006.

בית המשפט פסק:

בית המשפט בדק בהתאם לתקנה 10 לתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי) מהם הפרמטרים שעל הוועדה לבחון בהטילה עיצום כספי, שם נקבע: האם מדובר בהפרה ראשונה, האם ההפרה היא חוזרת והיקפה הכספי של ההפרה. אין מדובר ברשימה סגורה ובפסיקה נמנו שורה של פרמטריים מרכזיים בעת הטלת עיצום כספי: שיעור ההפרה, תדירות, שיתוף הפעולה של המפר עם הרשות, יכולת זיהוי מקור הכספים, מהימנות גרסתו של המפר ותום ליבו.

בעניינו, מדובר בחריגת דיווח בסך 11,000$. זוהי הפרה ראשונה של המערער, כאשר טענות המשיב להפרות נוספות לא הוכחו. המערער שיתף פעולה עם הרשות, לאחר גילויה של הטעות סיפק תשובות לשאלות ומסר פרטים בנוגע למקורם של הכספים. טענת המערער בדבר הלקות ממנה הוא סובל לא נסתרה ע"י המשיב.

בית המשפט ציין כי המערער צירף לכתב הערעור החלטות וועדה שניתנו במקרים של הפרת חובת הדיווח, מהם עולה כי לא היה מקום להטלת עיצום כספי המגיע לכמעט כפל הסכום שלא דווח. מדובר בהימנעות מלדווח על כ-12% מהכספים שהיו בידי המערער ונראה כי יש בכך לתמוך בהסבריו של המערער. בדיקת החלטות אחרות של הוועדה מלמדת כי באותם מקרים של הפרת חובת הדיווח הגיע העיצום הכספי עד לשיעור של 20% מהסכום הבלתי מדווח.

בנסיבות העניין קיבל בית המשפט את הערעור והעמיד את סכום העיצום הכספי על סך של 7,500 בלבד.

עש"א ( שלום-פ"ת) 9603-04-09 פולק נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 12.05.11

.חדשות ועדכונים

לחדשות ועדכונים נוספים לחץ כאן