.מיסוי פלילי מס הכנסה: ענישה מחמירה בעבירות בניגוד לפקודת מס הכנסה
החברה קרסה, הדוחות לא הוגשו והתוצאה- 7 חודשי מאסר
לאחרונה גזר בית משפט השלום בת"א את דינו של איליה מרקצ'בסקי (להלן: "הנאשם") מי שהיה מנהלה של חברת ליביץ פיננס בן לאומי בע"מ (להלן:"הנאשמת"), בגין ביצוע עבירות בניגוד לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א- 1961 (להלן:"הפקודה"). על פי כתב האישום הנאשם ושותפו (שהודה ודינו נגזר בנפרד) ניהלו את הנאשמת, אשר עסקה בייבוא ושיווק עץ גולמי ומוצרי עץ. הנאשם, ללא סיבה מספקת, לא הגיש במועד דוחות על הכנסותיה של הנאשמת לשנות המס 2002-2003, שתי עבירות לפי סעיף 216(4) לפקודה ועבירה על סעיף 224א לפקודה. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום ולאחר שמיעת ראיות הורשע בעבירות המיוחסות לו. ב"כ המאשימה, בטיעוניה לעונש, ביקשה לקבוע כי העבירות חמורות שכן המחדלים לא הוסרו. לא מדובר בעבירה טכנית אלא בעבירות מהותיות מאחר והגשת דו"חות שנתיים ע"י נישומים הינה הבסיס לקיום מערכת המס וחיונית לניהולה התקין. ב"כ המאשימה ציינה כי הנאשם עזב את הנאשמת באורח חד צדדי וזאת מבלי ליטול אחריות על מעשיו. הנאשם ביקש להטיל את האשם על שותפו וניהל הגנת סרק שגרמה לבזבוז זמנו של בית המשפט והצדדים. לאור התנהלות הנאשם עתרה ב"כ המאשימה להטיל על הנאשם עונש כבד. מנגד, ב"כ הנאשם טען כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הקלה בדינו של הנאשם. לטענתו, כפירת הנאשם הייתה בדין ביסודה והיה על בית המשפט לבחון אותה על בסיס ראיות. עוד הוסיף כי מרבית העדים היו עדי תביעה ואין לזקוף לחובתו כמי שניהל הליך סרק. מדובר בנאשמת אשר התרסקה כלכלית וצברה הפסדים ואין באי הגשת הדוחות בכדי לגרום נזק ממשי לקופת המדינה. הנאשם עשה מאמצים להסרת המחדלים אך הדבר לא הסתייע בידו. ב"כ הנאשם ציין כי מדובר בנאשם, נשוי ואב לבת, שעלה לארץ בגיל צעיר ושירת כלוחם במג"ב. עוד ניטען כי עברו נקי וכי זו הסתבכותו הראשונה עם החוק. הנאשם ציין כי בני משפחתו נפגעו מכישלונה של הנאשמת ובמשך שנים הוא פעל להחזרת החובות ומשכורות לעובדים והסביר כי "החלטתי שלשלם חובות ולא לתת ל- 32 משפחות שעבדו במפעל ליפול, יותר חשוב מלהגיש דוח כזה או אחר". ב"כ הנאשם עתר להימנע מהטלת עונש מאסר או לחילופין להטיל עונש שניתן לרצותו בעבודות שירות. בית המשפט פסק: אי דיווח לרשויות המס הינן עבירות חמורות הגורמות נזק לקופה הציבורית, לערך השוויון שעניינו דיווח על פעילות עסקית ובנשיאה בנטל המס. בעבירות אלה הענישה חייבת להיות ממשית ומוחשית ואת גורם ההרתעה ניתן להשיג באמצעות הטלת עונשי מאסר שירוצו מאחורי סורג ובריח וקנסות כבדים. בית המשפט ציין בהכרעת דינו את התנהלות הנאשם וכי בחר להתנער מחובותיו כמנהל כלפי החברה ושלטונות המס. עוד ציין את ניהול הגנת הבדים שבחר הנאשם לנהל, תוך בזבוז זמן הצדדים. לאחר ששקל את טיעוני הצדדים הגיע בית המשפט למסקנה כי מקרה זה נוטה לחומרה כאשר המחדלים לא הוסרו והנאשם לא עשה דבר. הנאשם היה מי שניהל את הנאשמת והיה בקשר עם מנהלי החשבונות ושלטונות המס בארץ ובעזיבתו הפתאומית הותיר את שותפו להתמודד עם קשיי החברה. בית המשפט גם לקח בחשבון את נסיבותיו האינדיבידואלים של הנאשם אך קבע כי האינטרס הציבורי מחייב ענישה מחמירה, מה גם לאור היקף עסקיה של הנאשמת ואי חרטתו של הנאשם. בית המשפט גזר על הנאשם 7 חודשי מאסר בפועל, 8 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 50,000 ₪ שישולם בשני תשלומים או 50 ימי מאסר תמורתם. הערת מערכת: בתיק זה עולות מספר שאלות שאינן ברורות: מדוע לא נטען כי יש לתת משקל לקולא לחלוף הזמן? מה היה עונשו של השותף שעינינו הסתיים בנפרד? (האם היה ניתן לטעון לאחידות הענישה?), כיצד קורה כי הנאשם בטיעונים לעונש טוען בפני בית המשפט, כי יותר חשוב לשלם חובות מאשר להגיש דוחות למס הכנסה – כאשר הפסיקה קובעת ההיפך, והאמירה מעידה כי הנאשם כלל לא מפנים את חומרת העבירה? אם החברה קרסה והיו לה הפסדים צבורים, כפי הנטען בבית המשפט, מדוע לא הוגשו- דוחות לא מבוקרים, ונוהל מו"מ עם פקיד השומה בכדי שיכיר בדוחות, במחיר של ויתור ההפסדים הצבורים, וכך הייתה נסללת הדרך להקלה בעונש ואפילו להמרת כתב האישום בקנס מינהלי. ת"פ ( ת"א) 10476-08 מ"י מדור תביעות מס הכנסה נ' ליביץ בע"מ ואח', ניתן ביום 19.01.11
.מיסוי אזרחי מע"מ: מע"מ בשיעור אפס
בגין אלו שירותי תיירות החבות במע"מ היא השיעור אפס?
בפני בית המשפט המחוזי בירושלים נדונו שתי סוגיות: הראשונה, לעניין חבות במע"מ בגין שירותי תיירות. השנייה, האם ניתן לגבות מע"מ שלא נגבה מתייר ואף לא קוזזו תשומות בגין העסקה, והכל במסגרת ערעור על דחיית השגתה של חברת החוויה הישראלית – שירותי תיירות חינוכית בע"מ (להלן: "המערערת") על שומת עסקאות לשנים 2002-2005. המערערת עוסקת, בין היתר, במתן שירותי תיירות לבני נוער וסטודנטים מחו"ל ואת השירותים רוכשת המערערת מספקים שונים כאשר תמורתם משולמת לה מהתיירים. לשיטתו של מנהל מע"מ (להלן:"המשיב") פעילויות שטח ושירותים נוספים שניתנים לתייר חייבים בתשלום המס בשיעור מלא. המשיב סבר כי לגבי פעילויות שטח, כמו גם לגבי יתר השירותים הניתנים לתייר חל הכלל הקבוע בסעיף 16(2) לחוק מע"מ (להלן: "החוק") , לפיו נותן השירות חב בתשלום המס בשיעור שנקבע בחוק. לגישתו, על המערערת לשאת במע"מ שלא נגבה מהתיירים ולא שולם בדרך אחרת. לשיטת המערערת חל על עסקאות אלה מס בשיעור אפס מכוח סעיף 30 לחוק ולפיכך נמנעה מגביית המס מהתיירים. המערערת טענה כי יש לבטל את השומה הן מכוח הוראות סעיף 30(א)(8)(א) לחוק בטענה שמדובר בשירותים אגב לינה המוענקים לתייר, והן מכוח הוראות סעיף 30(א)(8)(ב1) לחוק על בסיס הטענה שמדובר ב "שירותי סוכנות נסיעות" כהגדרתם בחוק שירותי תיירות. טעמים נוספים שהועלו לביטול השומה נבעו מכוח הוראות הסכם שומה שנערך בין המערערת למשיב ומכוח הוראות התאמ"ו (תדריך אגף המכס והמע"מ). טענתו העיקרית של המשיב הינה כי קבלת טענות המערערת תוביל לאפליה בין תייר אשר באופן עצמאי ירכוש בישראל פעילות שטח, כאשר במקרה זה יחול מס בשיעור מלא בשל פעילות זו, לבין תייר שהמערערת מארגנת לו פעילויות שטח, שאז עסקאות אלה יהיו חבות בשיעור מס אפס.עוד הוסיף כי העסקאות הינן פעולות שטח אשר אינן נכללות בהגדרת החוק ולפיכך שיעור המס הרלבנטי הוא שיעור המס המלא. בית המשפט פסק: בית המשפט קבע כי הסכם השומה שהיה בין הצדדים חיזק את עמדת המערערת בשלושה נושאים: השוואה בין לינה בחיק הטבע ללינה בבית מלון בניגוד לטענת המשיב כי אין להשוות ביניהם, העובדה כי אין אבחנה בין סוגי פעילויות שטח וכן הסכמה שהדיווח בגין כל השירותים הנלווים ללינה בשטח, ללא אבחנה, יהיו בשיעור אפס. בית המשפט קבע כי יש לקבל את הערעור בכל הנוגע לעסקאות הכוללות לינה, וזאת גם כשמדובר בלינה בשטח. לגבי עסקאות אחרות מול התיירים, שאינן נכנסות לגדר הוראות החוק הקובעות שיעור מס אפס (פעילויות יום), בית המשפט המשיך לבחון הנושא בהתאם להוראות התאמ"ו. בית המשפט קיבל את טענת ההסתמכות של המערערת על התאמ"ו, לפיה משלא קוזזו תשומות העסקאות עם התיירים, לא היה מקום לדרוש מהמערעת את המע"מ שהיה עליה לגבות מהתיירים. מסקנה זו מתקבלת על יסוד הוראות התאמ"ו, שהעמידה לכאורה אפשרות פעולה זו לפניה והיה בה כדי להכשיל את העוסק. סעיף 211.3 בתאמ"ו קובע: "שירותים מהסוג הנ"ל, הנמכרים במסגרת חבילות תיור, לא יחויבו טכנית במס, אם לא נוכה מס התשומות לגביהם". בית המשפט קבע, כי אין זה מתקבל על הדעת שהמשיב יבהיר בהוראת הנוהל, כי קיום התנאי של אי-קיזוז תשומות ימנע גביית מס ובכל זאת ידרוש את המע"מ, כאשר איןכל מחלוקת כי המערערת לא קיזזה את מס התשומות. בית המשפט קיבל את הערעור והורה על ביטול השומה מאחר שהיסוד לדרישת המס שבשומה, על כל היבטיה, התערער, בין בגין הסכם השומה וביו בגין הוראות התאמ"ו.
ע"ש (מחוזי י-ם) 5067/06 החוויה הישראלית – שירותי תיירות חינוכית בע"מ נ' מנהל מע"מ , ניתן ביום 09.01.11 .
.מיסוי פלילי מע"מ: הפעלת מאסר על תנאי בעבירות בניגוד לחוק מע"מ
דחיית בקשה להארכת מאסר על תנאי- בעבירות מע"מ
בית המשפט השלום בנתניה (השופטת טלמור) הרשיע את פרידה פילסדורף (להלן:"נאשמת 1") ואת שלמה פיסלדורף (להלן: "נאשם 2") עפ"י הודאתם בביצוע 10 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד- עבירות לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו- 1975 (להלן: "החוק") ובביצוע 3 עבירות שעניינן אי הופעה לחקירה- עבירות לפי סעיף 117(א)(2) לחוק. במסגרת הטיעונים לעונש, טען ב"כ המאשימה כי מדובר בנאשמים שפעלו ברצף שיטתי של הגשת דו"חות באיחור, כאשר על הנאשמים "ריחף" מאסר על תנאי שהוטל עליהם בתיק הקודם, אשר לא הרתיע אותם מביצוע עבירות נוספות. לאחר הגשת כתב האישום הוסרו המחדלים בסך 116,000 ₪. ב"כ המאשימה עתר להפעיל את המאסר על תנאי, להטיל על הנאשמים קנס כספי משמעותי וכן עונש מאסר על תנאי לתקופה ארוכה בתקווה שירתיע את הנאשמים מלחזור ולבצע עבירות נוספות. ב"כ המאשימה לא התנגד כי עונש המאסר שיופעל ירוצה בעבודות שירות ע"י כל אחד מהנאשמים ויבוצע ברצף אחד אחרי השני. ב"כ הנאשמים עתרה להארכת עונש המאסר על תנאי שהוטל על הנאשמים והגישה פסיקה שמתייחסת לסעיף 56ב' לחוק העונשין להארכת עונש המאסר על תנאי שהוטל על הנאשמים. טענתה העיקרית, מדובר במסכת אחת מתמשכת של עבירות ומאחר ומדובר בדחף פלילי אחד יש מקום לעשות שימוש בסעיף 56ב' לחוק העונשין ולהאריך את המאסר על תנאי. עוד נטען כי הנאשמים הם בעלים של חוות רכיבה טיפולית ומסייעים לילדים, נכי צה"ל ואנשים עם בעיות נפשיות. עוד טענה ב"כ הנאשמים כי אין צורך באפקט ההרתעה בעניינם, שכן כוונתם תמיד הייתה להסדיר את החוב, אך עיכוב בקבלת פיצויים מנע מהם זאת, ומיד עם קבלת הפיצוי המחדלים הוסרו ושולם החוב במלואו. ב"כ הנאשמים עתרה כי במידה ובית המשפט ימצא להפעיל את המאסר על תנאי, ריצוי המאסר יבוצע אחד אחרי השני, כדי שהנאשמים יוכלו להפעיל את החווה. בית המשפט פסק: העבירות שעברו הנאשמים הינן עבירות חמורות וראוי כי מי שהורשע בעבירות אלו יוטל עליו עונש של מאסר בפועל וקנס משמעותי. לא בכדי צוין בפסיקה כי ההיבט המרכזי החייב להנחות את בית המשפט הוא ההיבט הציבורי. היבט זה מכריע כל היבט אישי שראוי להישקל לטובת הנאשמים, אף שאין להתעלם מאלו לחלוטין. בית המשפט לא קיבל את עתירת ב"כ הנאשמים להארכת המאסר על תנאי וקבע כי לא היה מדובר במסכת מתמשכת אחת של עבירות, אלא בעבירות שביצוען לא היה ברצף והתמשך על מספר שנים. בית המשפט הפנה לבר"ע 717/85 קונפורטי נ' מ"י שם נקבע כי יש לראות בהימנעות מהגשת מספר דו"חות תקופתיים במועד- כאירועים נפרדים ומרוחקים זה מזה אשר אינם מהווים עבירה אחת אלא מספר עבירות נמשכות שמועד ביצוען שונה זה מזה. בית המשפט קבע כי העבירות שעניינן אי הגשת דו"חות במועד וגם העבירות של אי התייצבות לחקירה מעידות על הימנעות מכוונת מהגשת דו"חות והימנעות מכוונת לאי התייצבות לחקירה, הכל תוך זלזול כלפי רשויות החוק והעדפת האינטרסים הפרטיים על פני האינטרס הציבורי. בית המשפט שקל את טיעוני הצדדים, הפעיל את המאסר על תנאי וגזר על כל אחד מן הנאשמים 3 חודשי עבודות שירות וקנס כספי בסך 15,000 ₪. הערת מערכת : מצד אחד, בית המשפט לא הטיל על הנאשמים כל מאסר על תנאי ואף לא נימק את החלטתו, למרות בקשת המאשימה- שכן מדובר בהרשעה שנייה. מצד שני, בית המשפט הורה כי העונשים ירוצו בחפיפה ולא ברצף, בניגוד להסכמת הצדדים לריצוי העונשים ברצף, וגם הפעם בית המשפט לא נימק החלטתו.
ת"פ ( נתניה) 12615-07-09 מע"מ נתניה נ' פיסלדורף ואח' , ניתן ביום 29.12.10
.מיסוי אזרחי מס הכנסה: פסילת ספרים לנהג מונית
פסילת ספרים לנהג מונית ששינה את תצהירו ללא כל הסבר
אחמד אבו-שיכה (להלן:"המערער") מפעיל מונית וחייב בניהול ספרים כאמור בהוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג- 1973, בהתאם לתוספת יא' להוראות (להלן:"ההוראות"). בתאריך 20.11.08 נערך מבצע ביקורת ניהול ספרים ע"י פקיד שומה חדרה (להלן:"המשיב"). במסגרת המבצע ניגש מר כהנא, מבקר במחלקת ניהול ספרים, למערער וביקש ממנו להסיעו לקניון הדרים. מר כהנא בדק את המחיר ונענה כי מחיר הנסיעה הינו 25 ₪, שילם 40 ₪ וקיבל עודף של 15 ₪. עם תחילת הנסיעה, ולאחר ביצוע התשלום, לא רשם המערער את התקבול במונה (קופה רושמת). לאחר שמר כהנא הגיע ליעדו, עלה על המונית מר ניר אריאלי, סגן מנהל מחלקת ניהול ספרים ופקיד שומה חדרה ,וביקש להגיע למרכז העיר. לטענת המשיב, בהתבסס על עדות מר אריאלי, המערער החל בנסיעתו מבלי שרשם את התקבול שקיבל ממר כהנא, ורק לאחר שמר אריאלי הזדהה כעובד פקיד שומה- רשם המערער את התקבול. במהלך בדיקת סיכום הביניים במונה (ה- x ) עלה כי שעון הקופה אינו מעודכן וסרט הקופה הראה כי התקבול בסך 25 ₪ נרשם בשעה 11:56, בעוד שלטענת המשיב השעה הייתה 12:08. הסברו של המערער היה כי המונה היה בתיקון וכי הוא נוהג לרשום את התקבול בסוף הנסיעה. המשיב הזמין את המערער לשימוע לעניין האיחור ברישום התקבול והואיל ולא השתכנע מהסברי המערער פסל את ספריו. השגתו של המערער אף נדחתה ע"י המשיב ועל כך הוגש הערעור. המערער טען כי, התקבול נרשם המועד ולא הייתה עילה לראות את ספריו כבלתי קבילים ולפסול אותם. בתצהירו ציין כי לפני עליית המבקר התקבול כבר נרשם ולא נפל פגם בשעון המונה. המשיב, מנגד, עמד על גרסתו כי התקבול נרשם רק לאחר שעובד פקיד השומה הזדהה בפניו. סעיף 17(א) להוראות קובע כי על הנישום לרשום תקבול בסמוך למועד הנסיעה. תקבול שנרשם לאחר סיום הנסיעה, ולאחר הזדהות המבקר, מהווה סטייה מחובת הרישום במועד ולכן ספריו נפסלו כדין. במועד תחילת ההוכחות התקבלה בקשתו של המערער, לתקן את תצהירו לפיו התקבול נרשם בסיום הנסיעה ולא בתחילתה. בית המשפט פסק: בית המשפט קבע כי למעשה אין מחלוקת אמיתית כי הרישום לא נעשה כאשר מר כהנא היה במונית- לא בתחילת הנסיעה ולא בסיומה. בית המשפט קבע כי גרסת המערער בחקירתו הנגדית סותרת את הגרסה בתצהירו, לפיה את התקבול רשם כבר בתחילת הנסיעה. גרסה זו גם אינה מתיישבת עם האמור בדו"ח ביקורת חוץ שנערך על ידי המבקר במועד האירוע. אמנם המערער לא חתם על הדו"ח אך בשום שלב לא טען המערער ולא הצהיר, כי סרב לחתום מאחר שהדברים אינם תואמים לגרסתו. בתי המשפט העדיף את גרסת המשיב לאחר שקבע כי גרסת המערער לא הייתה אחידה, במיוחד השוני בין גרסת התצהיר לגרסה שמסר בדיון. לשינוי כה משמעותי בגרסה העובדתית היה צריך להינתן הסבר. הטענה שמדובר בטעות קולמוס בלבד אינה סבירה. בית המשפט קיבל גרסת המשיב לפיה לא רשם המערער את התקבול מיד בתום הנסיעה, אלא טרח לעשות כן רק לאחר שהבין, כי הנוסע הינו מבקר במס הכנסה. הוכח כי לא הייתה סיבה מספקת לאי רישום התקבול ולכן קבע בית המשפט, כי ספרי המערער נפסלו כדין. ע"מ ( חיפה) 6511-05-09 אבו שיכה נ' פקיד שומה חדרה , ניתן ביום 26.12.10
חדשות ועדכונים
לחדשות ועדכונים נוספים לחץ כאן
|