.מיסוי פלילי מכס ומע"מ : תמונות יקרות במסלול הירוק
האם מותר לעבור במסלול הירוק עם תמונות יקרות אשר אינן חייבות במכס ?
בתאריך 06.01.08 הגיע אדם פרומקין (להלן:"הנאשם") לישראל ועבר במסלול הירוק כשהוא נושא מטען לוואי. בכך הצהיר למעשה מר פרומקין, כי הוא נושא עימו טובין פטורים ממס וכי הוא פטור מחובת מעבר במסלול האדום. הנאשם תושאל ע"י פקיד המכס. בבדיקה נמצאו בחזקתו תמונות יקרות ערך אשר ערכן הכולל הינו 500,461 ₪. יש לציין כי תמונות אינן חייבות במכס.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר ייחס לו מעבר ב"מסלול ירוק"- עבירה לפי סעיף 42 לתקנות המכס תשכ"ה-1965 (להלן: "התקנות") יחד עם סעיף 30א לפקודת המכס (להלן:"הפקודה"), הברחת טובין לפי סעיף 221(א)(1) לפקודה, הטעיית פקיד מכס בפרט מסוים העלול לפגוע במילוי תפקידו- עבירה לפי סעיף 212(א)(9) לפקודה, ומסירת ידיעה לא נכונה - עבירה לפי סעיף 117(א)(3) לחוק מס ערך מוסף תשל"ו- 1976 (להלן:"החוק"). לפי כתב האישום הנאשם ייבא את הציורים המוברחים מתוך כוונה להונות את האוצר ולהבריחם ללא תשלום המע"מ החל על יבואם.
הנאשם כפר בעובדות כתב האישום וטען כי לא ידע על חובת תשלום מע"מ בגין הציורים, וכי לא פעל במטרה להתחמק מתשלום מס או להונות את האוצר. עוד הוסיף כי טרם רכישת התמונות הוא בדק אישית בפקודת המכס, וממנה למד כי בכל הקשור ביבוא יצירות אמנות מקוריות קיים פטור מלא. על כן, האמין הנאשם בלב שלם, כי אין כל חבות מס נוספת לתשלום. עוד יצויין, כי לנאשם היו תמונות נוספות וקטלוגים במזוודותיו, וכן התברר, כי בעבר ייבא הנאשם ציורים נוספים באמצעות חברות משלחות (DHL ו- FEDEX).
בית המשפט פסק:
האם תמונות חייבות במע"מ ביבוא?
בעניין זה בית המשפט קיבל את פרשנות המאשימה לפיה אין סעיף 32(1) לחוק מעניק פטור ממע"מ כל אימת שהטובין פטורים מתשלום מכס, אלא עניינו של הפטור אך ורק למקרה בו האדם המביא את הטובין פטור ממלוא המכס החל עליהם (כגון במקרה של תייר, עולה חדש, תושב חוזר). בית המשפט קבע כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 32(4) לחוק אשר קובע פטור לגבי יצירות אמנות אשר יובאו עבור מוזיאון או מוסד חינוך. הפרשנות עולה גם בקנה אחד עם סעיף 34(א)(3) לחוק, אשר קובע כי שר האוצר רשאי לפטור טובין ממע"מ שיבואם פטור ממלוא המכס. לפיכך בית המשפט קבע, כי היסוד העובדתי של העבירה התקיים, קרי- קיימת חובת תשלום מע"מ לפי סעיף 2 לחוק ולא חל הפטור.
סוגיית היסוד הנפשי?
בית המשפט קבע כי הנאשם לא ידע על קיום החבות במס ובהעדר ידיעה אודות החבות במס, לא ניתן לייחס לנאשם את היסוד הנפשי הנדרש בעבירות המיוחסות לו.
בית המשפט קיבל את עדותו של הנאשם כעדות מהימנה, הנאשם השיב לכל השאלות בפירוט ודייקנות, לא סתר את עצמו ועדותו היה סבירה וקוהרנטית. כמו כן , הנאשם שיתף פעולה באופן מלא עם החוקרים והציג את מלוא המסמכים והקבלות הנדרשים.
לעניין הסלקת היצירות כאינדיקציה לכוונה להונות את רשויות המס קבע בית המשפט, כי כאשר הנאשם עבר במכס והציג לעיני כל את התמונות, יש בכך אינדיקציה כי לא התכוון להשתמט או להונות את אוצר המדינה.
באשר ליצירות אותן ייבא הנאשם בעבר, אשר לשיטת המאשימה יש בהם ללמד כי ידע על חובת תשלום מע"מ, קיבל בית המשפט את עדות הנאשם לפיה אינו זוכר כי פקידת חברת DHL מסרה לו שחלק מהסכום שעליו לשלם הינו עבור מע"מ, וכן קיבל את עדותו באשר לקבלת התמונות במשרד ע"י מזכירתו אשר שילמה לבלדר את דמי המשלוח שהשאיר בידה.
בסיכומו של עניין קיבל בית המשפט את טענת הנאשם, לפיה לא היה מודע לקיום החבות במע"מ ואף לא חשד בכך, ולכן זיכה אותו מעבירות של הטעיית פקיד מכס, הברחת טובין ומסירת ידיעה לא נכונה.
מנגד, בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה של מעבר במסלול ירוק לפי תקנה 42 לתקנות המכס, לאחר שקבע כי היה על הנאשם להצהיר על התמונות במסלול האדום, אף על פי שהתמונות פטורות ממכס. מהעובדה שהטובין פטורים ממכס, לא ניתן ללמוד בהכרח שהטובין פטורים מהצהרה במסלול האדום.
באשר לטענת הנאשם ל"הגנה מן הצדק" - לאור העובדה שהמדינה הסכימה לתשלום כופר בתמורה לחילוט התמונות, ומשסירב הנאשם הוגש כנגדו כתב אישום, קבע בית המשפט, שאין בהתניית המאשימה בהמרת כתב האישום לכופר בתנאים שונים בכדי להוות התנהגות המצדיקה את ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.
ת"פ 3131-08 מ"י חקירות ת"א והמרכז נ' פרומקין, ניתן ביום 3.10.10 בבית משפט השלום ברמלה.
.מיסוי פלילי מס הכנסה ומע"מ: 11 חודשי מאסר לבעל דוכן שלא נרשם כעוסק
11 חודשי מאסר בפועל לבעל דוכן בשכונת התקווה
לאחרונה גזר בית משפט השלום על בעל דוכן בגדים במתחם "שוק התקווה" (להלן:"הנאשם") 11 חודשי מאסר בפועל בגין ביצוע עבירות בניגוד לפקודת מס הכנסה וחוק מע"מ. (שני כתבי האישום אוחדו).
בכתבי האישום נטען כי משנת 2000 ועד לשנת 2007 לא הודיע הנאשם לרשויות המס על עיסוקו, לא נרשם כעוסק מורשה ולא ניהל פנקסי חשבונות. את רוב תקבוליו הפקיד בחשבון בנק אשר פתח על שם אשתו. עוד נטען בכתב האישום, כי הנאשם לא הגיש לפקיד השומה דו"חות שנתיים כנדרש בפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"), ולא הגיש לרשויות מע"מ דו"חות תקופתיים כנדרש בחוק מס ערך מוסף (להלן: "החוק"). היקף ההכנסות שהעלים הנאשם מרשויות המס נאמד בלא פחות מ- 1,077,732 ₪.
באשר למע"מ, יוחסו לנאשם עבירות של ניהול עסקאות ללא שמילא את התנאים להמשך עיסוקו, אי ניהול פנקסי חשבונות ורשומות, ושימוש במרמה ותחבולה במטרה להתחמק מתשלום מס.
הנאשם הודה במיוחס לו בכתבי האישום ובית המשפט דחה את הדיונים פעם אחר פעם, על מנת לאפשר לנאשם להסיר את המחדלים, אולם דחיות אלה לא הביאו להסרתם.
באות כוח המאשימה הדגישו את חומרת המעשים ואת הימשכותם על פני שנים רבות ואת הימנעותו מהסרת המחדלים למרות ההזדמנויות הרבות שניתנו לו, ועתרו להשית על הנאשם עונש מאסר ממושך, מאסר על תנאי וקנס כספי גבוה.
מנגד הדגיש ב"כ הנאשם את אישיותו החיובית של הנאשם, את העובדה כי הוא ללא עבר פלילי, שירותו הצבאי וכן את שיתוף הפעולה שלו עם רשויות המס והודייתו באשמה.
עוד ציין את נסיבותיו האישיות הקשות, ומצבו הכלכלי הקשה עד להכרזתו כחייב מוגבל באמצעים. על כן עתר ב"כ הנאשם לעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות וקנס המותאם למגבלתו הכלכלית.
הנאשם הביע חרטה על מעשיו והסביר כי לא התכוון להונות את רשויות המס אלא הולך שולל ע"י אחרים.
בית המשפט פסק
בית המשפט הדגיש את מדיניות הענישה המחויבת בעבירות מס ובעבירות כלכליות שדורשת ענישה מחמירה המתמקדת בפן הכלכלי, שבצידה עונש מאסר בפועל, וזאת כדי להעמיד את העבריינים על מלוא חומרת מעשיהם ותוצאותיהם ולתת ביטוי לאינטרס הציבורי-חברתי של הוקעת עברייני מס וסלידת החברה מהם. רק ענישה מחמירה עשויה לטפל בשכיחות הגוברת של העבירות ותבהיר כי העבריינות אינה משתלמת.
באשר לנאשם ציין בית המשפט את חומרת העבירות והימשכותן לאורך שנים רבות והימנעותו, במודע ובמכוון, מדיווח לרשויות המס על עיסוקו, לרבות רישומו כעוסק. העובדה שמדובר בדוכן בגדים בשוקה של עיר אינו מעלה ואינו מוריד מחומרת העבירות. כמו כן הנאשם לא הסיר את מחדליו והוא חב סכומים נכבדים למס הכנסה ומע"מ .
מנגד, בית המשפט נתן משקל לנסיבותיו הקשות של הנאשם, למצבו הכלכלי הקשה, שיתוף הפעולה וחרטתו הכנה.
בית המשפט, לאחר שבחן את השיקולים לחומרא ולקולא, גזר על הנאשם 11 חודשי מאסר בפועל וקנס כספי מרתיע בסך 40,000 ₪.
ת"פ 8618-07-09 מ"י נ. גדיאל, ניתן ביום 04.10.10 בבית משפט השלום בתל-אביב
.מיסוי אזרחי מס הכנסה: עסקה מלאכותית וחלוקת דיבידנדים
העסקה אינה מלאכותית אבל הדיבידנד שחולק אגב הפירוק יחשב כדיבידנד רגיל שחולק קודם לפירוק
חברת מסטר דר בע"מ (להלן:"החברה" או "החברה הישנה") הוקמה בשנת 1989 ע"י דורון זלינגר (להלן:"המערער") ועל ידי יורם קדוש (להלן: "יורם"), ועסקה בתחום שירותי דפוס. בעקבות משבר כלכלי בשנת 1997 ביקש יורם לעזוב את החברה. מאותה עת החזיק המערער ב-95% מהון מניותיה של החברה, ואילו יורם החזיק את 5% הנותרים וזאת, לטענת המערער, לאור עמדת רוה"ח שטען שבהתאם לפקודת החברות (שהיתה רלוונטית אז) לא ניתן לרשום אחזקה של 100% מניות. בשנת 1996 הצטרפה לחברה לימור כהן, אחיינתו של יורם (להלן: "לימור"), כעובדת שכירה.
בתאריך 29.11.2000 התאגדה חברת היי מסטר טק בע"מ (להלן: "החברה החדשה") העוסקת בתחום הדפוס וממסמכיה עולה כי לימור והמערער מחזיקים בהון מניותיה באופן שווה. בתאריך 25.12.2000 קיבלה החברה הישנה החלטה על פירוקה מרצון וחלוקת עודפי הרכוש של החברה. עוד הוחלט כי המערער ישמש כמפרק החברה הישנה וכי עודפי הרכוש שישארו לאחר כיסוי החובות יועברו לידיו. בטרם פירוקה, מכרה החברה הישנה לחברה החדשה ציוד מחשוב, דפוס, כלי רכב וציוד משרדי בתמורה לשווי השוק של הרכוש שנעשה באמצעות הערכת שמאי חיצוני.
דו"ח החברה הישנה לשנת 2000 וכן דו"ח המתייחס לפירוקה מלמדים, כי החברה חילקה לבעלי מניותיה כדיבידנד פירוק את הרווחים הבלתי מחולקים שנצברו בחברה עד ליום 31.12.2000 . כמו כן הסתכמו משיכות הבעלים בסך של 914,000 ₪
פקיד שומה ת"א 1 (להלן: "המשיב") סבר, כי אין הצדקה לסגירתה של החברה הישנה והקמתה של החברה החדשה תחתיה, מלבד הרצון להימנע מתשלום מס בגין משיכות הכספים מהחברה. המשיב קבע בצו את הכנסת המערער כך שתשלום פיצויי הפיטורין יסווג כהכנסת עבודה, ואילו חלוקת דיבידנד הפירוק כמו גם משיכות הבעלים עד למועד הפירוק יסווגו כדיבידנד רגיל. המשיב קבע, במסגרת שומה חלופית, כי יש למסות את החברה הישנה בגין העברת פעילותה לחברה החדשה כמכירת נכס הוני.
טענות המשיב:
במסגרת סיכומיו ציין המשיב את המבחנים שבאמצעותם תוגדר עסקה כ"עסקה מלאכותית" ( עמ"ה 1283/03 הראל נ' פקיד שומה כפר סבא), והדגיש את סמיכות הזמנים בין הקמת החברה החדשה וההחלטה על פירוק החברה הישנה, זהות בתחומי העיסוק, ציוד החברה שנמכר לחברה החדשה, המוניטין שצברה וכן העובדה כי החברה החדשה קלטה את מרבית עובדי החברה הישנה. כמו כן, הצביע על חפיפה כמעט מוחלטת ברשימת הלקוחות והספקים.
המשיב מודע לשוני שבין בעלי המניות השונים, אולם לשיטתו השוני "על הנייר בלבד" ואינו בא לידי ביטוי במציאות העסקית של החברה החדשה. טענה זו ביסס המשיב על שיחת טלפון שערך נציגו עם לימור במהלכה השיבה, כי היא מחזיקה את מניות החברה החדשה בנאמנות עבור המערער.
עוד טען המשיב, כי גם אם ניתן לראות את לימור כשותפה בחברה החדשה, היה ניתן להשיג את צירופה באמצעות כניסה לחברה הישנה, ופירוק המערערת לא היה הכרחי..."אלא הונע משיקולים פיסקאליים. רישומי מחצית ההון על שמה של לימור אינם אלא פיקציה" .
טענות המערער:
המערער חזר והדגיש, כי החברה החדשה רכשה את פריטי הרכוש מהחברה הישנה בתמורה מלאה ובהתאם להערכת שמאי. עוד הוסיף, כי החברה הישנה לא העבירה את יתרות הלקוחות והספקים לחברה החדשה, אלא המשיכה בגביית הסכומים המגיעים לה והמשיכה לפרוע את חובותיה.
הטעמים שעמדו בבסיס ההחלטה להקים חברה חדשה נבעו ממשבר בתחום האישי שהשפיע על תפקודו ועל מצבו הנפשי. לטענתו, הוא ביקש לשמור על העסק כמניב רווחים תוך הפחתת התלות בו והקטנת מעורבותו ונוכחותו, והפתרון היה צירופה של לימור לבעלות החברה. ההחלטה על שינוי המבנה של החברה לשם צירופה של לימור, תוך פירוקה של החברה הישנה "היא החלטה אפשרית, מקובלת, הגיונית ונפוצה".
לטענת המשיב כי יכול היה לחלוק את הפעילות עם לימור בדרך של העברת מניות ממנו אליה טען המערער, כי מדובר בגישה פטרנליסטית לפיה קובע המשיב מהי הדרך העסקית ה"הנכונה".
בית המשפט פסק:
בית המשפט קבע כי את הקביעה לפיה המערער הינו בעל המניות היחיד לא ניתן לבסס אך ורק על שיחת הטלפון שקיים המפקח עם לימור, כאשר מסמכי ההתאגדות של החברה החדשה, אשר נתמכו בעדויות המערער ולימור, סותרים את השערת המשיב.
באשר לטענת המשיב כי העברת המניות ללימור נעשתה ללא תמורה קבע בית המשפט, כי מעורבותה של לימור בנטילת הלוואה של החברה החדשה והמשך עבודתה לצד המערער מלמדים, כי אין מדובר בהעברה ללא תמורה.
לסיכום קבע בית המשפט, כי לא עלה בידי המשיב לבסס את השערתו כי בעלותה של לימור הינה בעלות נחזית.
באשר לטענת המשיב בעניין מלאכותיות האופן שבה הושגה התוצאה הכלכלית קבע בית המשפט כי " כאשר בפני הנישום מספר חלופות להשגת יעדיו, אין בכך כדי ללמד כי הבחירה בחלופה דלת המס תחת הבחירה בחלופה עתירת המס הינה כשלעצמה עסקה מלאכותית. אין חולק כי על הנישום ליתן טעם של ממש לבחירתו אך משזה הוצג 'שב הנטל אל המשיב' ".
עוד ציין בית המשפט, כי לא עלה בידי המשיב לסתור את גרסתה של לימור כי העמידה כתנאי להצטרפותה כשותפה- פתיחה של חברה חדשה. "מדובר בתנאי לגיטימי של המעוניין בהצטרפות לפעילות עסקית קיימת. באשר למבקש לצרף בעלים נוספים, קבלתו של התנאי תוך כדי פירוק הפעילות הקיימת, הגם שרכיב שיקול המס קיים ברקע הרי לא שוכנעתי כי במקרה זה הוא הרכיב המוביל והמרכזי".
לעניין מיסוי מחיקת יתרות החו"ז השליליות של המערער קבע בית המשפט, כי הואיל ומדובר בסיווג חדש, היה על המערער להציג תשתית שיש בה כדי להביא להתערבות בשיקול דעתו של המשיב, תשתית אשר לא הוגשה על ידו. בית המשפט קבע כי הגידול הניכר בסכומי המשיכה של המערער חיזק את עמדת המשיב ואף יכול היה להתחייב כמשיכת שכר, ולכן אין להתערב בשיקול דעת של המשיב, שעה שראה בסכום זה משום חלוקת דיבידנד שלא אגב פירוק אלא דיבידנד "רגיל" שחולק קודם לפירוק.
עמ"ה 1023/04 זלינגר נ' פקיד שומה 1 ת"א, ניתן ביום 20.09.10 בבית משפט המחוזי בת"א.
.מיסוי פלילי מס הכנסה: השמיטו הכנסות וקיבלו עבודות שירות
כדאי להסיר מחדל אפילו בהסדר תשלומים
לאחרונה גזר בית משפט השלום בנצרת 4 חודשי עבודות שירות על בני זוג, הבעלים והמנהלים של חברת "אופנת ליליה" (להלן:"הנאשם 1 ונאשמת 2"), בגין עבירות של השמטה מדו"ח לפי סעיף 220(1) לפקודה מס הכנסה.
בין השנים 2005-2007 ניהלו הנאשמים שתי חנויות סמוכות לאופנת נשים וגברים והשמיטו מהכנסותיהם המדווחות למס הכנסה סך של 445,856 ₪, במטרה להתחמק מתשלום מס.
טרם מתן גזר הדין נשלחו הנאשמים לקבלת תסקיר שירות המבחן ממנו עלה, כי נאשם 1 עלה לארץ בשנת 1996 מאוקראינה עם אישתו, הנאשמת 2, והנ"ל פתחו בשנת 2001 חנות בגדים. מדובר בנאשם ללא עבר פלילי שהודה בעבירה המיוחסת לו והביע חרטה. על אף שהנאשם סירב להשתלב בהליך טיפולי, המליצה קצינת המבחן, כי במידה ויוטל עליו עונש מאסר, תישקל התאמתו לביצוע העונש בדרך של עבודות שירות. לגבי נאשמת 2 המליצה קצינת המבחן, בדומה לנאשם 1, כי במידה ויוטל עונש מאסר, אזי תיבדק התאמתה לריצויו בדרך של עבודות שירות. המלצה זו באה לאחר שהנאשמת 2 הודתה בביצוע העבירה והיא ללא עבר פלילי.
ב"כ המאשימה הדגישה בטיעוניה, כי שליחת יד לקופה הציבורית היא עבירה קלה לביצוע וקשה לגילוי והפכה למכת מדינה, ולכן העונש ההולם הינו מאסר מאחורי סורג ובריח. עוד ציינה, כי השיקול ההרתעתי גובר על משקלן של הנסיבות האישיות, כאשר הנאשמים אינם מעוניינים לקחת חלק בהליך טיפולי.
מנגד ביקש ב"כ הנאשמים לא למצות את הדין עם הנאשמים, וציין כי מדובר בעולים חדשים אשר ניהלו את העסק בצורה מרושלת מאחר ולא היו מורגלים בארץ מוצאם להתנהלות מול מערכת אכיפה ומיסוי. כמו כן הדגיש, כי הם הודו בחקירתם, שיתפו פעולה והגיעו להסדר תשלומים עם רשויות המס מיד בתום החקירה, ויש לראות בכך הסרת המחדל. על כן, עתר ב"כ הנאשמים לעונש מאסר בדרך של עבודות שירות.
בית המשפט פסק:
בית המשפט הדגיש את חומרתן של עבירות המס והביא את ההלכות שיצאו מבית משפט העליון לעניין רמת הענישה המקובלת בעבירות מס. עוד ציין, כי אין לתת משמעות יתירה לנסיבות אישיות וכלכליות. לאחר ששקל את השיקולים לחומרא ולקולא גזר בית המשפט על הנאשמים 4 חודשי עבודות שירות שירוצו אחד אחרי השני וקנס כספי בסך 6,000 ₪ בעשרה תשלומים. בית המשפט נימק החלטתו באי הצורך בניהול הוכחות, עבר נקי ובעובדה כי הנאשמים פעלו להסיר המחדל בכך שהגיעו להסדר תשלומים עם רשות המיסים.
הערת המערכת: למרות שהמאשימה טוענת בתיקי מיסוי כי הסרת המחדלים אינה חזות הכל, ניתן להיווכח כי בית המשפט נותן משקל מכריע להסרת המחדל והשבת כספי הגזלה, אפילו שנעשה בהסדר תשלומים ארוך.
ת"פ 7713-07-08 מ"י נ' פונומריוב ואח', ניתן ביום 05.10.10 בבית משפט השלום בנצרת.
חדשות ועדכונים
לחדשות ועדכונים נוספים לחץ כאן
|
