.הלבנת הון: בית המשפט לא ישמש חותמת גומי להחלטות הוועדה לעיצום כספי

הפחתת עיצום כספי שהוטל על בעלים של עסק להמרת מטבע חוץ

בתאריך 03.05.07 ערכה יחידת הפיקוח של נותני שירותים ביקורת בעסקו של ירון בן עמי (להלן: "המערער"), אשר הפעיל עסק להמרת מטבע חוץ. בתאריך 20.05.08 נשלחה אל המערער "הודעה על הגשת בקשה להטלת עיצום כספי " בעקבות הפרות שונות של חובות מכוח סעיף 7 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס- 2000 (להלן:"החוק") והפרות סעיף 6 לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע), התשס"ב-2002 (להלן: "הצו"). המערער העלה בפני הוועדה לעיצום כספי  את טענותיו אולם הוועדה, דחתה  את מרבית טענות המערער והטילה עליו עיצום כספי בסך 50,000 ₪.  כנגד החלטת הוועדה הוגש ערעור לבית משפט השלום, בהתאם לסעיף 20(א) לחוק וטען הטענות הבאות: נפלו פגמים פרוצדוראליים והבקשה לעיצום כספי לא הוגשה בהתאם לתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), התשס"ב- 2001, הביקורת לא ביססה הפרות של חובת אימות פרטים ושמירת מסמכים, המערער ביצע רישום פרטי לקוח כנדרש, כאשר תאגיד המבקש המרה אין צורך לרשום את האורגן כמי שביצע את הפעולה וגובה העיצום אינו סביר.

בית המשפט פסק:

1. פגמים בהליך- בית המשפט דחה את טענות המערער וקבע כי הדו"ח מנוסח באופן ברור ומפורטות בו ובנספחיו ההפרות עליהן הוא מתבסס ואף לא מצא כי כתוצאה מהפרת התקנות בדבר הגשת הבקשה כנדרש נפגעו זכויותיו של המערער באופן שהצדיק את ביטול ההליך.

2.  חובת אימות פרטים ושמירת- בית המשפט קבע בעניין הפרות בנושא אימות פרטים ושמירת מסמכים כי לא ברורה לו קביעת הוועדה, כי טענת המערער נטענה ללא ביסוס. עיון בדו"ח מראה כי לא צורף נספח המפרט את הפעולות בהן נמצאו הפרות ולא צוין מספרן המדויק. כך גם להעדר הפירוט בעניין מסמכי הזיהוי ולעירוב שנוצר בדו"ח בין המקרים בהם לא נמצאו כלל העתקים של מסמכי זיהוי לבין אלה שנמצא בהם העתק של מסמך זיהוי אחד. בית המשפט קבע, כי מאחר ולא נעשתה הפרדה, כאמור, אין בסיס לקביעה כי המערער הפר את הוראות הצו. בנוסף, בית המשפט מצא כי קיימת סתירה בין סעיף 3 לצו שקובע כי העתק מצולם של תעודת הזהות יישמר אצל נותן שירותי המטבע, ובין סעיף 9(א) באשר לחובת שמירת העתק של מסמכי הזיהוי וקבע, כי במקרה זה על המערער ליהנות מן הספק ואין מקום לקבוע כי הפר את הוראות הצו עת הסתפק בשמירת העתק מסמך זיהוי אחד בלבד. 

3.  תאגיד כמבקש השירות- בית המשפט בחן את לשון סעיף 2(א) לצו וקבע בניגוד לקביעת הוועדה, שאורגן של תאגיד יכול לבקש שירות בשם התאגיד, והתאגיד הוא שייחשב למבקש השירות. עוד הוסיף בית המשפט כי מקובלת עליו גישתה של הוועדה לפיה המצב הרצוי הוא שפרטיו של האורגן ירשמו, אולם מצב זה אינו מוסדר בצו. במצב דברים זה נקבע, כי המערער לא הפר את החובה המוטלת עליו כאשר הסתפק ברישום פרטי התאגיד מבקש השירות.    

4.  אי רישום שמו של המערער על גבי טופס הצהרת מבקש השירות-  בית המשפט קבע כי מטרת הזיהוי הושגה במקרה דנן עם רישום מספר הזהות של העובד על גבי טופס הצהרת מבקש השירות. עוד קבע בית המשפט כי גם אם מדובר בהפרה טכנית של הסעיף, אין הפרה זו מצדיקה הטלת עיצום כספי .

5.  גובה העיצום- בית המשפט פסק כי לאור אותן טענות של המערער שהתקבלו יש מקום להתערב בגובה העיצום הכספי שהוטל ולכן העמיד את העיצום כספי על סך של  20,000 ₪ וחייב את המשיב בשכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסך 15,000 ₪.

ו"ע 112-09 בן עמי נ' מ"י- הוועדה להטלת עיצום כספי. ניתן ביום 23.08.10.

.מיסוי פלילי מס הכנסה: הסיר מחדלים בטרם הגשת כתב אישום ונשלח למאסר

8 חודשי מאסר למפעיל חנות בגדים שהסיר מחדלים

בית משפט השלום בבאר שבע גזר 8 חודשי מאסר על סמיר אלקצאצי (להלן:"הנאשם") בגין ביצוע עבירות בניגוד לפקודת מס הכנסה {נוסח חדש}, תשכ"א- 1961 (להלן:"הפקודה"). מעובדות כתב האישום עולה, כי הנאשם הפעיל בין השנים 2002-2006 חנות בגדים בשוק העירוני ברהט, ניהל פנקסי חשבונות כוזבים והעלים מס. בכל שנות המס הרלבנטיות נקט הנאשם אותה שיטה ואותו דפוס פעולה, כאשר נמנע מלהעביר לרו"ח חלק ניכר מחשבוניות קניותיו כך, שלא נרשמו בספרי העסק. בדרך זו השמיט הנאשם במזיד הכנסות מהדו"ח השנתי שהוגש לפקיד השומה. סך העלמת הקניות ע"י הנאשם בשנות המס הרלבנטיות לכתב האישום עומד על 1,351,039 ₪.

הצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו יודה הנאשם בביצוע 5 עבירות של השמטת הכנסות לפי סעיף 220(1) לפקודה וכן בביצוע 5 עבירות של ניהול פנקסי חשבונות כוזבים לפי סעיף 220(4) לפקודה.

כמו כן הוסכם כי התביעה תגביל את טיעוניה ל-8 חודשי מאסר בפועל ואילו ב"כ הנאשם יהיה חופשי בטיעוניו ויעתור לעונש של של"צ. שירות המבחן אליו נשלח הנאשם המליץ להשית על הנאשם עונש מוחשי של מאסר בדרך של עבודות שירות לאור העובדה כי הנאשם בצעירותו הסתבך בפלילים אולם נטש את אורח החיים הפלילי. יודגש, בטרם הגשת כתב האישום הגיע הנאשם עם רשויות המס להסדר, שילם את כל חובותיו והסיר את כל המחדלים.

בית המשפט פסק:

בית המשפט ציין, כי עבירות מס הוגדרו בפסיקה כמכת מדינה ורעה חולה על שום שכיחותן ותפוצתן, וכן על הנזק הכבד שהן מסיבות לכלכלת המדינה ולקופה הציבורית. לא בכדי נקטו בתי המשפט במדיניות ענישה מחמירה כשהדגש מושם על הרתעת היחיד והרבים בשילוב עם שיקולי הגבול וההוקעה. בית המשפט ציין את דבריו של כב' השופט לוי בע"פ 2407/05 מן ואח' נ' מ"י, כי "אין מנוס מלהבהיר כי במקרים הראויים, הוא עלול לשלם על כך לא רק בממונו, אלא גם בחירותו". בית המשפט פסק כי מדובר בתקופה ממושכת המשתרעת על פני לא פחות מ- 5 שנים, כאשר סכומי הרכישות שהושמטו תפחו לסכום מצטבר של 1.3 מיליון ויותר. התקופה הממושכת מורה על כך שעבירת המס הפכה אצל הנאשם לדבר שבשגרה, ואלמלא ביקורת של רשות המיסים בנוגע לפערים שבין דיווחי הספקים לדו"חות שהגיש, הוא היה ממשיך במעשיו ולא נתפס.

לאחר ששקל את הנסיבות לחומרא ואת הנסיבות לקולא קבע בית המשפט, כי לא ניתן יהיה למגר את התופעה של עבירות מס אלא באמצעות ענישה מרתיעה וחד משמעית של מאסר בפועל ולא למטה מזה. בית המשפט גזר על הנאשם 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל וקנס כספי בסך 40,000 ₪.

ת"פ 2123/08 מ"י אלקצאצי , ניתן ביום 05/09/10 בבית משפט השלום בבאר שבע.

?מיסוי אזרחי מס הכנסה: מהו מרכז חיים לצורך הטבה במס

 מרכז חיים כפול אינו מזכה בהטבת מס

במהלך השנים 1981-1994 התגורר משה הלפמן (להלן:"המערער") עם בני משפחתו בקרית מוצקין. בנובמבר 1994 החל המערער לעבוד באתר דרום של קבוצת חיפה כימיקלים ושימש חלק מצוות ההקמה. משנת 2001 שימש המערער כמנהל המפעל, דבר אשר חייב אותו לגור בקרבת המפעל. בנסיבות אלה עבר המערער להתגורר בעיר ערד, הסמוכה למפעל, והוא מתגורר שם ברציפות עד שנת 2009, כולל שנות המס שבערעור.

הסדר נורמטיבי

בשנת 2003 נקבעה זכאות לזיכוי ממס ליחיד שמקום מגוריו באזור באר שבע והנגב, לרבות העיר ערד, וזאת מכוח סעיף 11ב(א) לפקודת מס הכנסה, תשכ"א- 1961 (להלן" הפקודה"). בנוגע לשנות המס 2005 ו- 2006 נקבעה הזכאות לתושב שהוגדר כיחיד שמרכז חייו באותו ישוב.

כדי שנישום יזכה להטבה האמורה עליו להוכיח כי הוא "תושב" ביישוב מזכה וכי אין לו "מרכז חיים כפול". הבחינה למרכז חיים ביישוב מזכה נעשית לפי מבחן פיזי-אובייקטיבי אשר במסגרתו יש לבחון את מירב הזיקות של אותו אדם, בנסיבות הספציפיות למקום המזכה, וכן באמצעות המבחן הסובייקטיבי אשא יבחן את כוונותיו של אותו נישום והיכן הוא רואה את מרכז חייו.

טענות הצדדים:

המערער ביקש הנחה במס וטען כי הוא מתגורר בערד ומנהל משק בית מלא ויש בדירתו בערד  את כל הנדרש לניהול מערכת יציבה. המערער ציין כי בני משפחתו עברו להתגורר בבנימינה ובסופי שבוע הוא נוהג להתארח שם ולהגיע מדי ימי א' לישיבות ההנהלה בחיפה. המערער טען כי יש לראותו כמי שמתארח בבית רעייתו כאשר היא זו שדואגת לאחזקת הבית והתיקונים, לרבות טיפול בילדים.

את הטענה כי ערד היא מרכז חייו ניתן לבסס הן במישור האובייקטיבי והן במישור הסובייקטיבי. יש במגורים בעיר ערד כדי לקדם את תכליתו של החוק, שכן בהקמת המפעל בדרום ובניהולו שם יש משום עידוד פיתוח הכלכלה, העשרה חברתית והגדלת מספר התושבים.

לטענת פקיד השומה (להלן:" המשיב") שהייה חלקית בבנימינה, במיוחד כאשר החלק האחר של  משפחתו מתגורר בבנימינה ואותו בית משמש גם את המערער,  אינו יכול להפוך את ערד כמרכז חייו היחיד. מרכז חיים כפול אינו מזכה בהטבה האמורה.

בית המשפט פסק:

ככלל, אדם המתגורר לצורכי עבודה בישוב אחד ובמקביל נמצא בסופי שבוע עם בני משפחתו בישוב אחר אינו יכול להיכלל בהגדרה של מרכז חיים יחיד בישוב מזכה. הזכאות להטבה הינה בגדר חריג והחלתו מותנית במילוי דווקני של כל התנאים במצטבר. בית המשפט קבע כי שיבה הביתה בכל סוף שבוע אינה נעשית במעמד של "אורח", גם אם המשפחה מבקשת להעניק לבן אותו משפחה יחס מיוחד בשל היעדרות במהלך השבוע. בית המשפט קבע, כי נקודת המוצא של המערער לפיה דרישה קפדנית של התנאים המחייבים כדי לזכות בזיכוי ממס הינה פרשנות הסותרת את ערכי היסוד של השיטה המשפטית, ופוגעת בזכותו של יחיד לקבל החלטה בנוגע לאוטונומיה של כל אחד מבני הזוג להגשים את אישיותו ואת בחירתו, הינה מוטעית.

סעיף 11 לפקודה המקנה הנחה בדרך של זיכוי בגין תושבות בישוב מזכה, הוא חריג לכלל הבסיס השוויוני לפיו, על כל אדם לשלם מס פרוגרסיבי בשיעור זהה המותנה בגובה הכנסתו. לפיכך, אין מקום לטענת המערער, כי צמצום ההגדרה של תושבות בישוב מזכה פוגעת בעקרונות המהוות בסיס בשיטת המשפט, דווקא בגין היותה של השיטה המשפטית מבוססת על שוויון.

הסדר בדבר קיומו של זיכוי הוא החריג, והוא מהווה פגיעה בעיקרון השוויון, מכאן הצורך להתנות יישומו בתנאים אחידים, ברורים וקלים ליישום, כאשר התנאי הוא תושבות במקום כמרכז חיים יחיד ורצוף. בית המשפט בהכרעתו ציין מספר פסקי דין מנחים לעניין מקום מגורים קבוע (ע"א 1117/92 לונדנר נ' מנהל מע"מ ירושלים)  והן בהקשר של טיב יחסים עם בני משפחה ( עמ"ה  172/01 קריספל נ' פקיד שומה צפת ).

בית המשפט קבע כי במקרה זה אין להכיר בזכאות להנחה בשל תושבות בישוב מזכה ודחה את הערעור.

ע"מ 880/08 הלפמן נ' פקיד שומה חדרה. ניתן ביום 10.08.10 בבית המשפט המחוזי בחיפה.

.מיסוי פלילי מע"מ: שירות המבחן המליץ על צו שירות- בית המשפט גזר 9 חודשים

9 חודשי מאסר בגין עבירות על  חוק מע"מ בסך- 873,000 ש"ח

בית משפט השלום בבאר שבע גזר 9 חודשי מאסר בפועל על דוד אבוטבול (להלן:"נאשם 1") ושמעון אטיאס (להלן:"הנאשם 2"), בגין ביצוע עבירות  על חוק מע"מ. הנאשמים, מנהליה של חברת א.ש.ד תעשיות פח ואוורור בע"מ (להלן:"הנאשמת"), אשר עיסוקה בענף ייצור תעלות מיזוג והרכבתם, הורשעו עפ"י הודייתם בביצוע 29 עבירות של אי הגשת דו"חות תקופתיים במועד. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום בין יוני 2001 ל- יולי 2004 הגישו הנאשמים למע"מ 11 דו"חות באיחור ו-18 דו"חות לא הוגשו כלל. סכום קרן המס שלא שולם לקופת המדינה והנובע מהדו"חות הסתכם בסך 873,000 ₪ .

בהסכמת הצדדים הוזמן תסקיר שירות המבחן, אשר המלצתו ביחס לשני הנאשמים היא ענישה חינוכית בדמות צו שירות וזאת בעיקר לאור העובדה כי שני הנאשמים עברו הליכי גמילה מסמים ושינו את אורח חייהם.

תעסוקתית. כמו כן צוין, כי הנאשם 2 הפיק את הלקח ממעורבותו בפלילים ושינה את אורחות חייו.

ב"כ המאשימה בטיעוניו לעונש, הפנה לנסיבות ביצוע העבירות, חומרתן, משך ביצוען והמחדל הגדול שלא הוסר ( 873,000 ₪ ) ועתר לעונש מאסר בפועל וקנסות. 

מנגד עתרו ב"כ הנאשמים להשית על הנאשמים מאסר בדרך של עבודות שירות, תוך הפנייה לתסקירי המבחן ונסיבותיהם הקשות וכי העבירות בוצעו על רקע כשלון כלכלי וקריסת החברה עד לסגירתה.

בית המשפט פסק:

 בית המשפט ציין בגזר דינו את חומרתן של העבירות בהן הורשעו הנאשמים ואת העובדה כי המחדל לא הוסר וסכום המס הכולל, בערכים של היום, עולה בהרבה מן הנתונים שהוצגו ע"י הנאשמים. בית המשפט ציין, כי מצבם הכלכלי של הנאשמים אינו מצדיק עיכוב או העברת כספי מע"מ, ודרך פעולתם לא הייתה בדרך הישר, באשר נטלו לעצמם כספי מע"מ השייכים לקופת המדינה, תוך ניצול העובדה שהכספים מוחזקים אצלם בנאמנות עד להעברתם לשלטונות מע"מ. העונש ההולם בעבירות מס הוא עונש מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח ואין להסתפק במאסר בדרך של עבודות שירות. בית המשפט לא מצא ,בנסיבות העניין, סיבה לסטות ממדיניות זו. נסיבותיהם הקשות של הנאשמים יש בהן אך להשפיע על משך תקופת המאסר. בית המשפט ציטט את ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון בדבר חשיבות השיקול ההרתעתי הגובר  על נסיבות אישיות, וכן את עניין חומרת העבירות ומדיניות הענישה. בית המשפט  גזר על כל אחד מהנאשמים 9 חודשי מאסר בפועל וקנס כספי בסך 20,000 ₪.

ת"פ ( שלום ב"ש)  1260/03 מ"י נ' א.ש.ד תעשיות פח ואיוורור בע"מ ואח'- ניתן ביום 13.09.10.

חדשות ועדכונים

לחדשות ועדכונים נוספים לחץ כאן